החלטה בתיק פשר 1003/04

מונח בפני ערעור שהגישה השותפות מסוף מבני תעשיה (להלן: "המערערת"), על הכרעת כונס הנכסים של חברת מעגלים לבקרה ופיקוח-מיטב בע"מ (להלן: "הכונס" ו"החברה", בהתאמה); הערעור נסב אודות מספר סוגיות, בהן חולקת המערערת על הכרעת הכונס.

ראשית , מלינה המבקשת על העובדה כי הכונס נמנע מהתייחסות לאותם חלקים מתביעת החוב, אשר הינם בדין רגיל.

שנית , חלוקים הצדדים אודות מספר סוגיות הכרוכות בתביעת החוב בדין קדימה:

ראשית : האם זכאית המערערת אף לרכיב דמי הניהול, חרף העובדה כי דמי הניהול נועדו לכאורה עבור חברת הניהול, שהיא ישות משפטית נפרדת?

שנית : האם ובאיזה מעמד זכאית המערערת לדמי שכירות בעבור מחסן, אשר נותר לכאורה בחזקת הכונס במשך תקופה מסויימת, אולם כונס הנכסים טוען כי בשל כשלים שאינם רובצים לפתחו דווקא, לא ידע כלל ועיקר על קיומו?

סוגיה שלישית, בה נטושה מחלוקת חריפה בין הצדדים, נוגעת לדרך בה קיזז הכונס סכומים המגיעים למערערת (ואינם שנויים במחלוקת). קיזוז זה נערך בגין כספים המוחזקים בידי המערערת, ואשר מקורם בתשלומים ששילמה החברה (טרם קריסתה) על חשבון הסכם מכר של נכס. המערערת שוללת את הקיזוז שעורך הכונס, וטוענת כי כספים אלו קוזזו על-ידה מחוב דמי שכירות שחבה המערערת עצמה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי עניין לנו במחלוקות משפטיות, אשר ראוי ונכון בנסיבות המקרה להכריען על-ידי שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן פסק-דין שלא במעמד הצדדים - וכך אני עושה.

1.         הסוגיה הראשונה אותה ראוי להכריע, הינה זו העוסקת במסגרת סמכותו של הכונס בעת בדיקת תביעות חוב .

דיני חדלות הפרעון, באופן בסיסי, מעניקים את הסמכות לדון ולהכריע בתביעות חוב למפרק, וזאת שלא בכדי. נסיון להפרע מהחברה באמצעות תביעות חוב הינו, באורח יסודי, חלק מהדין הקולטיבי החל על ישות משפטית בעת פירוק - השלב הנחשב כאחרון ב"סדר חייה" של החברה, ובו נתפסת ישותה המשפטית מטעם מפרק, הנחשב ככזה הפועל, באורח קולקטיבי, בעבור כל ציבור הנושים . במצב זה, משמש מכשיר תביעות החוב ככלי להכרעה במלוא מצבת הזכויות של כל נושה מול החברה , וחלוקת נכסיה בין כל הנושים, בהתאם לעקרון השיוויון היחסי בחלוקת דיבידנדים.

המצב שונה, כאשר מדובר בכונס נכסים; אכן, עניין לנו אף כאן בבעל תפקיד הפועל כ"ידו הארוכה" של בית המשפט, וחב בחובות זהירות ותום-לב מוגברות כלפי כל נושה העשוי להפגע מפעולותיו. אלא מאי? חרף זאת, וחרף תחולתם הבסיסית של כמה מדיני חדלות הפרעון, הרי שאין עסקינן בבעל תפקיד התופס את עצם ישותה המשפטית של החברה, ומחלק את נכסיה בין כל הנושים בהתאם לדין הקולקטיבי של חדלות הפרעון. באורח בסיסי, עסקינן בבעל תפקיד שעיקר מטרתו הינה גביית חוב מובטח בעבור נושה מובטח .

לכאורה, ניתן היה להסיק מכך, כי אין בין כונס כזה לבין יתרת הנושים ולו מאומה, מלבד חובת הזהירות והאמון המוגברות בהן הוא חב כלפי כל הגורמים הקשורים בחברה, מכח תפקידו כ"ידו הארוכה של בית המשפט".

אולם, חרף זאת, נדרש הכונס לא פעם לתביעות חוב שאינן של הנושה המובטח; הסיבה הינה פשוטה: אם וכאשר תלויות ועומדות כנגד החברה בכינוס תביעות לנשיה בדין קדימה , הרי שבפועל אין אפשרות לחלק דיבידנד לנושה מובטח בשעבוד צף, אלא לאחר כימות והכרעה של החובות דנן , בכדי לקבוע איזה סכום נותר לחלוקה בעבור בעל השעבוד הצף.

המסקנה מכל האמור לעיל, כי בעוד לגבי המפרק, עניין ההכרעה בתביעות החוב של כלל הנושים הינו תפקיד מהותי ועיקרי הכרוך בעצם תפקידו, הרי שככל שאמורים הדברים בכונס נכסים, הרי שאין עסקינן אלא ב"מכשיר" שנועד בכדי לאפשר תשלום לנושה המובטח. פועל יוצא מכך, הוא כי כאשר ההכרעה בתביעה פלונית אינה דרושה לצורך זה, הרי שאין הכונס מחוייב להכריע בה . בעיקר, אמורים הדברים בתביעות חוב (או חלק מהן) אשר הינן אליבא דכולי עלמא תביעות בסדר נשיה רגיל, אשר יבואו לאחר פרעון מלוא החוב לבעל השעבוד הצף.

לסיכומה של נקודה זו: ככל שעסקינן באותם חלקים מתביעת החוב, אשר אין מחלוקת כי הינן בגדר נשיה רגילה, לא חלה כל חובה על הכונס להכריע בהן; עניין לנו בסוגיה מהותית שפתרונה נובע מהרציונל של הדין, ולא בשאלה מקרית, שפתרונה כרוך אך ורק בניסוח בקשה או החלטת ביניים כזו או אחרת; אי לכך, לא היה כל צורך להדרש לשאלת פרשנות מילה כזו או אחרת בבקשת הכונס לבדוק את תביעות החוב ובהחלטה הקצרה שאישרה אותה. חזקה על החלטותיו של בית משפט של פירוק, שלא נועדו לשנות את הדין הבסיסי החל - מה גם שאם אכן היתה כוונה שכזו, הרי שהדבר היה נעשה בהחלטה ארוכה ומנומקת; לא כזה הוא המקרה דנן.

אי לכך, דין חלק זה של הערעור להדחות.

2.         השאלה הבאה שיש לדון בה, נוגעת לשאלת דמי השכירות של המחסן אשר פונה במאוחר. לטענת הכונס, לא ידע כי מחסן זה מושכר לחברה כלל ועיקר, ואף לא החזיק בידיו את מפתחות הנכס. זאת, היות והמחסן הושכר בשכירות משנה על-ידי החברה לצד ג', אשר ככל הנראה נטש את המבנה חודשיים טרם ניתן צו הכינוס, כאשר הוא מותיר אחריו גרוטאות בתוך המושכר (כך לגרסת הכונס). כמו כן, טוען הכונס כי המערערת דווקא, בתור בעלת הנכס, חבה בחובת הודעה על קיומו של המחסן, וכי חיוב כונסים בהוצאות כינוס בגין דמי שכירות של נכסים בהם לא תפסו חזקה הינו אבסורדי ומנוגד לדין.