החלטה בתיק פשר 001383/03

מונחת בפני בקשתה של חברת גני מרויאס 2000 (1995) בע"מ (להלן: "המבקשת"), כי אפעיל את סמכותי לפי סעיף 267 לפקודת החברות, ואתן לה רשות להגיש תביעה שכנגד בערכאה אזרחית, שם מתנהלת כנגדה זה מכבר תביעה של חברת ר.לוי אלמר בע"מ (להלן: "החברה"), אשר נקלעה להליכי פירוק וניתן לה היתר להמשיך ולנהל תביעתה באותה ערכאה. מכתבי הטענות עולה בבירור, כי מקורן של שתי התביעות הינו חוזה שנחתם בין הצדדים ביום 21.10.01, במסגרתו הוזמנה החברה לבצע עבודות אלומיניום אצל המבקשת. תביעתה של החברה בפירוק כנגד המבקשת מתבססת על עילה שטרית - שיק אשר הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ואשר נטען לגביו כי הוא מגלם תשלום שביטלה המבקשת שלא כדין. התביעה הנגדית אשר אישורה מבוקש עתה, לעומת זאת, הינה תביעה נזיקית רחבת-היקף , הנסבה על טענות בדבר אי השלמת העבודה, וזאת בשל קשיי החברה וקריסתה.

לאחר שהונחו בפני העובדות וטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו:

1.         התביעה נשוא השיק שהוחזר הוגשה לראשונה ביום 23.1.03, בעוד שלטענת המבקשת, החלו הליקויים והאיחורים בעבודה קודם לכן - בשלהי שנת 2002. הליכי הפירוק, לעומת זאת, החלו באפריל 2003, וצו הפירוק הקבוע ניתן ביום 21.10.03.

מן הראוי לציין כבר בשלב זה, כי הבקשה אשר בפני הוגשה אך ורק ביום 16.11.04, קרי: למעלה משנה לאחר מועד צו הפירוק הקבוע, וחודשים רבים לאחר המועד בו, לשיטת המבקשת עצמה , נודע לה כי החברה מצויה בהליכי פירוק - מועד הנטען להיות יום 17.5.04.
המסקנה החד-משמעית המתבקשת מן האמור לעיל הינה, כי לו היתה המבקשת מגישה במועד זה תביעת חוב כנגד החברה בפירוק, הרי שדין התביעה היה להדחות על הסף, וזאת בשל האיחור הרב בהגשתה. זאת ועוד; אף טענה להארכת מועד בנימוק כי קיימים "טעמים מיוחדים" לפי סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל היתה נדחית, וזאת מסיבה ברורה ופשוטה. אף אם הייתי קובעת באורח חד-משמעי (וספק אם הדבר כך) כי המבקשת הוטעתה במעשה אקטיבי ומכוון מצד החברה בפירוק או מי מטעמה, הרי שאין ספק כי הטעם דנן תם, אף לשיטת המבקשת, ביום 17.5.04; מכאן ואילך, חלה ההלכה כי עם סיומו של הטעם המיוחד, חובה על הנושה להגיש את תביעת החוב והבקשה להארכת מועד, ללא דיחוי , ואין עומדת לרשותו תקופה חדשה של שישה חודשים; אף השתהות קצרה יחסית מעל הנדרש, בנסיבות שכאלו, עשויה להחשב כשיהוי אשר יבטל את תוקפו של "הטעם המיוחד", ויביא לכך כי תביעת החוב תדחה בגין האיחור (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 1021/98 בש"א 5844/04הבנק הבינלאומי נ' מפרק פאן-אל-א).

2.         בנסיבות המקרה, ספק גדול בעיני אם התביעה הנגדית, לגופה, אינה חוב בר-תביעה בפירוק; עניין לנו בתביעה שאף אם נזיקית היא, הרי שכל-כולה נובעת מחוזה , קרי - מפיגורים ואי-עמידה כביכול של החברה ערב פירוקה בעבודות להן התחייבה במסגרת החוזה בין הצדדים. עניין לנו במחדל נטען בביצוע הפעולות שהינן במובהק לב-ליבו של החוזה, ובכך נבדל עניין זה מנסיבות פסק-הדין בעניין עיריית חולון נ' המעמיס שאוזכר בידי הצדדים, שם נבעה התביעה הנזיקית מעוולה נטענת של גניבת חול, אשר נעשתה בעת ביצוע החוזה - כאשר ברור היה כי מעשה זה אינו חלק מהחוזה, ולכל היותר שימש החוזה בתור "הזדמנות" לביצוע העוולה. אי לכך, דומה כי דינה של תביעה מן הסוג הנידון במקרה דנן הינו, במובהק, להידון במסגרת של הוכחת חוב.

3.         אלא, שבנסיבות העניין, אף אם היה הדין שונה, לא היה בכך כדי לסייע למבקשת. במה דברים אמורים? אמנם, אם וכאשר מגישה חברה בפירוק תביעה אזרחית כנגד צד ג', תהיה נטייתו העקרונית של בית המשפט של פירוק לאשר לאותו נתבע הגשה של תביעה שכנגד. זאת, מכוחה של המושכלה כי הרעיון הבסיסי מאחורי ריכוז התביעות בבית המשפט של פירוק הינו שאיפה למנוע מן המפרק או הנאמן "להתרוצץ" בין הערכאות השונות. אם וכאשר החליט בעל התפקיד, משיקוליו שלו, לחרוג מן הכלל ולהגיש תביעה בערכאה חיצונית, הרי שהוספת התביעה שכנגד אינה בגדר הכבדה ניכרת - כל עוד עניין לנו אכן בתביעה שכנגד: קרי, תביעה המתבססת פחות או יותר על אותו סכסוך, להבדיל מתובענה שכנגד , שהינה בגדר סכסוך שונה לחלוטין. במצבים כאלו, עשוי בית המשפט של פירוק לנסות ולמנוע מצב, בו יתבע צד ג' בבית משפט אזרחי מחד גיסא, ואילו מאידך גיסא יהיו "ידיו כבולות", בלא שיוכל למצות את מלוא טענותיו במסגרת אותה התדיינות עצמה.

4.         אלא מאי? אף אם היתה תביעה שכנגד מאושרת, מוגשת ומתקבלת, הרי שבסופו של יום, היה התובע שכנגד הופך לנושה ככל הנושים, הכפוף לאותם עקרונות של שיוויון ושאר דינים קוגנטיים נשוא הליך חדלות הפרעון. יוצא, שאין בעובדה כי שיקולים כאלו ואחרים הביאו ליתן לו יכולת להתדיין ולברר את תביעתו במסגרת דיונית אחרת, בכדי להקנות לו זכויות מהותיות חורגות מאלו של נושים אחרים, קל וחומר של מתדיינים אזרחיים בכלל .
במה דברים אמורים? הדין קובע חד-משמעית, כי תביעות חוב (קרי: טענה לנשייה כנגד החברה) יש להגיש בתוך שישה חודשים, וכי איחור המועד הינו מחדל מהותי ולא פרוצדורלי, אשר גורם לאובדן זכות התביעה. יוצא, כי אין ליתן אפשרות לעקוף זאת באמצעות המנגנון של אישור תביעה שכנגד - מנגנון העוסק כל-כולו בדרכי הבירור . מן הראוי לזכור, כי הלכה פסוקה וידועה היא, כי איחור בהגשת תביעת חוב גורם אף לאובדן היכולת לתבוע מן החברה חובות אשר אינם שנויים במחלוקת כלשהי (פש"ר 237/97 בשא 18484/01 לבידי זהב נ' שדה). המסקנה היא, כי אם במועד בו ביקשה המבקשת לראשונה את אישור התביעה שכנגד, לא היתה יכולה עוד להגיש תביעת חוב "רגילה" בגין איחור, וזאת בלא שיהיו ברשותה טעמים מיוחדים להארכת מועד, הרי שאין כל טעם לאשר הגשת תביעה שכנגד. זאת, באשר אף אם היתה תביעה שכזו מתקבלת במלואה, הרי שלא היה בכך כדי לזכות את המבקשת בכל זכאות לדיבידנד מנכסי החברה בפירוק. לחלופין, בכדי להעלות טענות של קיזוז בגין נזקים ועילות אחרות, אין המבקשת נזקקת לתביעה שכנגד, והיא יכולה לעשות זאת במסגרת הגנתה - כל עוד ובמידה ותאשר זאת הערכאה האזרחית.

5.         דומה כי די בכך כדי לדחות את הבקשה; אלא שבנסיבות המקרה, קיים טעם נוסף לדחייה, אשר היה חל אף לו היתה המבקשת זוכה בהארכת מועד, או מגישה את התביעה שכנגד מבעוד-מועד. העילה הנוספת לדחייה הינה, כי המבקשת ניסתה זה מכבר להתגונן בעזרת טענות נזיקיות דומות ביותר לאלו העומדות בבסיס התביעה שכנגד , וטענתה נדחתה בערכאה האזרחית, אשר התירה לה לנהל הגנתה אך ורק בעילה אחרת (אשר אין כל סיבה לעסוק בה במסגרת החלטה זו). כל זאת, בלא שהוגש ערעור על ההחלטה, דבר אשר הפכה להחלטה חלוטה לפני זמן רב.

יוצא, כי פעולתה הנוכחית של המבקשת, דבק בה אבק-ריחו של נסיון לעקוף מעשה בית-דין חלוט, וזאת באיחור רב ובדרך שאינה ראויה. לחלופין, אף לו ניתן היה להמנע מחסימת המבקשת לפתוח מחדש את הטענות דלעיל במסגרת תביעה אזרחית המנותקת כליל מהתביעה השטרית, הרי שכפי שהובהר קודם לכן, אין בכך כל טעם, באשר המבקשת איחרה זה מכבר את המועד האחרון להגשת תביעות חוב.

6.         מכל האמור  לעיל עולה, כי דין הבקשה להדחות. בנסיבות המקרה, תשא המבקשת בהוצאות המנהל המיוחד ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום כ' בסיון, תשס"ה (27 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.