החלטה בתיק עמק 20151/04

המאשימה הגישה כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לנאשם עבירות לפי סעיפים 145 (א), 204 (א) ו - 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בכך שבחודש 11/03 בנה מבנה הכולל שלושה מפלסים, המצופה באבן ירושלמית בשטח כולל של כ - 278 מ"ר, מבלי שניתן לו היתר בנייה, והכל כמפורט בכתב האישום.

עוד נטען בכתב האישום כי המבנה הוקם על אדמות מדינה, במקום שעפ"י התוכניות החלות עליו, לא ניתן לקבל בו היתר בנייה.

ביום 07.02.05 התקיימה ישיבת הקראה במהלכה טען הנאשם, באמצעות בא כוחו, כי לא בנה את המבנה, לא משתמש ולא השתמש בו מעולם. הנאשם לא כפר כי הזכויות בקרקע הן של המדינה, אך ציין כי הקרקע שם מצוי המבנה, מצויה בהליכי תביעת בעלות של אחד מבני משפחתו.

עוד ציין הנאשם כי הסיבה היחידה בעטייה הוגש נגדו כתב האישום היא כי לפני שנתיים ייעץ לו מאן דהוא ללכת ולומר כי המבנה שייך לו, וכי הוא בנה את הבית והנאשם פעל על פי העצה שקיבל והצהיר בפני המאשימה הצהרת כזב כאמור.

עוד אמר הנאשם בישיבת ההקראה "אני לא בניתי את הבית. אני לא גרתי בבית ולא השתמשתי בו. המשפחה שלי בנתה את הבית. אחים ומשפחה. אני לא רוצה להגיד את שם האדם שבנה את הבית...".

לאחר שנתבררו עניינים אלו, ביקש ב"כ המאשימה להמיר את כתב האישום לבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק.

בפני ביהמ"ש העיד פקח מטעם המאשימה, אשר ציין כי נערכו נסיונות לאתר את הבעלים של המבנה, הודבקה התראה במבנה, נשאלו אנשים שהיו במקום, ואף אחד לא נתן פרטים וכי היו מספר ביקורים - וכל הנסיונות כשלו.

עדותו של הפקח לא נסתרה וב"כ הנאשם  אף ויתר על הזכות לחקור את העד חקירה נגדית.

ב"כ הנאשם  התנגד למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, וטעמיו העיקריים הם כי:-

א.         הנאשם השיב לכתב האישום באופן מפורט ולאחר שכפר בעובדות המיוחסות לו, מסורה למאשימה הברירה או לחזור מכתב האישום או לקבוע את התיק להוכחות;

ב.         אם המדינה מבקשת לפעול לפי סעיף 212 לחוק, עליה להודיע תחילה שהיא חוזרת בה מכתב האישום;

ג.          אם תוגש בקשה לפי סעיף 212 על המדינה ליתן בידי המשיבים הפוטנציאליים את הזכות והיכולת להתנגד לבקשה;

ד.         ב"כ הנאשם הוסיף וטען כי איננו ערוך לקיום הדיון לפי הוראות סעיף 212 לחוק.

אחר שעיינתי עיין היטב בטענות בעלי הדין, מצאתי שיש מקום להעתר לבקשת המאשימה, להסבת ההליך לבקשה למתן צו הריסה לפי הוראות סעיף  212 לחוק, והכל מכל אחד ואחד מהטעמים שיפורטו להלן.

הוכח בפני כי אין למצוא את האדם שביצע את העבירה או זה שהקים את המבנה, ואין לי אלא להפנות בעניין זה לעדות עד התביעה, הפקח מטעם המאשימה, שהעיד בפני, וכאמור עדותו לא נסתרה, ואין  לי אלא לקבלה.

ידוע לכל, כי בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982, שהותקנו מכח החוק, ניתנה למאשימה הזכות להגיש בקשה זו, במעמד צד אחד בלבד, וכאן הגדילה לעשות המאשימה והגישה הבקשה בנוכחות הנאשם, וניתנה לו אף הזכות ליתן תגובה לבקשת המאשימה, ובמהלך ההליך נשאל הנאשם על ידי ביהמ"ש, יותר מפעם אחת, מי הוא זה שבנה את המבנה נשוא כתב האישום, והנאשם סירב להשיב כאמור.

יצויין, כי בהתאם לתקנה 2 לתקנות אלה, נקבע, כי תנאי למתן צו כאמור, במעמד צד אחד, יכול להינתן רק "אם ראה בית המשפט שאי אפשר או בלתי מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע ע"י ביצועו של הצו..." - ויפים דברים אלה למקרה בענייננו, זאת לאחר שהבקשה הועלתה בנוכחות הנאשם שטען שאין לו קשר למבנה, וכי הוא איננו בעל הדין הרלבנטי לבקשה מסוג זה, כאשר לא ניתן למצוא את  בעל הדין הרלבנטי שביצע העבירה.

בנסיבות אלה, נתקיימו התנאים המצדיקים דיון בבקשה שהועלתה על ידי המאשימה.

כאמור, אין חולקין כי, תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לעניין זה, קיימת הבחנה ברורה בין הסמכות ליתן צו הריסה לפי סעיף 205 לבין זו הקיימת בסעיף 212. בעוד שסעיף 205 מציג אמצעים נוספים לענישתו של עבריין הבניה, נקודת המוצא בסעיף 212 היא, כי אין ולא תהיה הרשעה ביחס לעצם הקמת המבנה וההריסה ללא הרשעה, אינה משום נקיטת אמצעים עונשיים כנגד עבריין הבניה, אלא מטרתה הסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור (ראה רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל  דינים עליון, כרך נח עמ' 421). לפיכך, בעוד שצו הריסה לפי סעיף 205 מכוון כנגד העבריין, מכוון צו הריסה לפי סעיף 212 כנגד המבנה שהוקם שלא כחוק (ראה לענין זה דברי כב' השופט קדמי בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ. הוועדה המקומית לתכנון והבניה כפר סבא, פ"ד נב    (1) 136.