החלטה בתיק בשא 9211/07

זו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום שניתן ביום 25.2.07, עד למועד הגשת הערעור ביום 13.6.07. הטען המיוחד הוא שהמבקש היה רתוק למיטת אמו חולת הסרטן שהיתה בשלב סופני של המחלה וסעד אותה באופן רצוף, הן בבית החולים והן בתקופת החלמתה בביתה. כמו כן נטען שבנוסף הצריכה הכנת הערעור, לאחר שהתפנה המבקש חלקית מהטיפול באמו, זמן לצורך הכנה שכלל עיון והזמנת מסמכים ממוסדות ממשלתיים וכן הכנת חוות דעת מודד. המשיב מתנגד לבקשה.

אני דוחה כבר עתה את הטענה שהיה צורך בזמן על מנת להכין את הערעור. 45 ימים הם הזמן הקבוע להכין ערעור. בערעור אין מציגם ראיות נוספות. אמנם, המבקש הגיש בקשה לצרף ראיה נוספת בערעור, שהיא חוות דעת מודד, אך עצם העובדה שהוגשה בקשה לצירוף ראיה נוספת אינה מצדיקה הארכת מועד, בהיותה עובדה התלויה במעשי המערער, שאינה טעם מיוחד. זאת, מלבד העובדה שפסק דינו של בית המשפט קמא כלל את האמירה של מודד שהחלקה כוללת את שטח המריבה, אך הכריע אחרת לפי ראיות אחרות.  

הבקשה נשמעה בפני בדיון בעל פה ונחקרו המבקש והמשיב. המשיב ויתר על חקירת אשת המבקש, מבלי להודות באמור בתצהירה.

המבקש לא הצהיר מתי קיבל את פסק הדין, והסתפק באמירה שקיבל אותו בראשית מרץ 2007. בטיעוניו של ב"כ המבקש בעמ' 12 טען שהדבר היה ב- 1,3,5 למרץ. אם נניח שמועד קבלת פסק הדין היה 5.3.07, הרי המועד להגשת הערעור היה עד 26.4.07, בהתחשב בפגרת הפסח שהחלה ביום 3.4.07. לפי דברי המבקש בתצהירו, הוא בן יחיד, ומייד עם גילוי המחלה אצל אימו (במועד שלא ציין) חש שחרב עליו עולמו והקדיש את כל זמנו לטיפול באמו, שהיתה מאושפזת בבית החולים מיום 20.3.07 עד 2.4.07, כאשר כל הזמן היתה רתוקה למיטה במצב קשה ורק לקראת סוף חודש מאי התאפשר לה להתהלך על רגליה. בנסיבות אלה, כך נטען בתצהיר, הקדיש את כל זמנו לטיפול באמו והזניח את כל עניניו. לקראת סוף חודש מאי, הצהיר, כאשר מצבה של אמו השתפר, התחיל לטפל ברצינות בנושא הערעור. הוא לא מציין מה לקראת סוף חודש מאי, האם מדובר ב- 20.5.07, או ב- 16.5.07, או אולי ב- 30.5.07. מכיוון שלא ציין מה זה לקראת סוף חודש מאי, אניח שמדובר ב- 20.5.07. חישוב הזמנים הוא איפוא כך:

5.3.07   יום מסירת פסק הדין

20.3.07 15 יום לאחר מסירת פסק הדין, יום אישפוז האם. בימים אלה אין טעם מיוחד מכיוון שלא נטען לסיעוד של אמו 24 שעות ביממה.

20.5.07 מצב אמו השתפר וניתן לטפל בערעור.

13.6.07 הגשת הערעור, כעבור 23 ימים.

כלומר, הבקשה היא להארכת מועד בשל חודשיים מיום 20.3.07 עד 20.5.07.  

אין ספק, שאם המבקש השקיע את כל זמנו בטיפול באימו החולה, והזניח את כל עניניו האחרים, הרי זהו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד לתקופה שבה טיפל באמו, בהיותו סיבה שאינה תלויה במעשיו של המבקש.  השאלה היא האם כך אכן היה.

בתגובתו הצהיר המשיב כי הוא שכנו של המבקש בניהול חנות במרכז השווקים בעכו, וכי המבקש היה מתייצב בחנות שלו בכל יום מתחילת מרץ 2007 ועד עצם היום הזה, וכי במהלך חג הפסח היתה נוכחותו של המבקש ניכרת ובולטת, ואישפוזה של אמו לא שיבשה את אורח חייו ולא גרמה לסגירת עסקו או להיעדרות.

לאחר שהוגש התצהיר זה הגיש המבקש תגובה לתגובה ובה טען שלא אמר בתצהיר שסגר את שתי החנויות שלו בעכו, אלא שהזניח את עבודתו. החנות היתה פתוחה ועובדת אבל נוהלה על ידי אשתו כשהוא עצמו כמעט לא נכח בחנות, למעט ערב פסח. טענה זו נתמכה בתצהיר אשתו. בעדותו בעמ' 6 אף העיד שהיום היחיד שעבד בחנות היה ערב פסח, כאשר האחיות של אמו באו לעשות איתו את הסדר, ומלבד זאת היה עם אימו 24 שעות ביום.

לאחר ששמעתי את חקירתו הנגדית של המבקש, אני קובע שאיני מאמין לגירסתו של המבקש שטיפל באימו 24 שעות ולכן לא יכל לטפל בהכנת הערעור. ואלה נימוקי:

א.         עדותו של המבקש בפני היתה מתחמקת ובלתי אמינה. כך למשל, העיד שהוא לא זוכר ולא מבין את השאלה גם כאשר השאלה היתה ברורה והיה ברור שהוא זוכר את מה שנשאל עליו. הגיעו הדברים לידי כך ששאלתי אותו אם יש לו בעיה בעברית, והוא אמר שלא. גם ב"כ המבקש שאל אותו בחקירה חוזרת איך מוגדרת הבעיה שלו בזכירת תאריכים וספרות, והוא אמר שאף אחד לא איבחן זאת.  

ב.         המבקש שינה גירסאותיו. בתצהיר הראשון אמר שהזניח את עבודתו ועשה את כל זמנו בבית החולים ובסיעוד של אמו. כאשר הוגש תצהיר שהמבקש עבד במיוחד בערב פסח, הגיש תצהיר לפיו מעולם לא אמר שסגר את החנויות, והן עבדו, אלא שהוא "כמעט ולא נכח בחנות, למעט ערב פסח". כלומר, נכח, ולא הקדיש את כל זמנו, אבל כמעט ולא, ובערב פסח נכח. בחקירה הנגדית העיד שהיה 24 שעות ביום עם אימו, מלבד ערב פסח, בגלל שבאו אחיותיה של אמו. שינוי גירסא מצביע מיניה וביה על שקר. 

ג.          המבקש העיד שהוא לא יודע שמות של חודשים, כמה דקות אחרי שענה שיום קבלת פסק הדין הוא בחודש שאחרי אפריל. זאת אומרת שאת שם החודש אפריל הוא יודע,. יתר על כן, בתצהיריו העיד ללא שם בעיה על תאריכים מדויקים.

ד.         המבקש אמר שהוא לא זוכר ששילם את ההוצאות ביום 21.3.07 בתחנת דלק בכפר מכר. הוא אישר שהתשלום היה בתחנת דלק בכפר מכר. עורך דינו אישר שהמועד  הוא 21.3.07. מכאן, שיום אחד לאחר אישפוזה של אמו, המבקש לא טיפל בה 24 שעות ביממה אלא נסע לתחנת הדלק בכפר מכר ושילם את ההוצאות. מכאן, שעדותו ששהה ליד מיטת אמו 24 שעות ביממה, אינה אמת.

ה.         המבקש העיד בעצמו שעבד בערב פסח בחנותו. ערב פסח היה 2.4.07. זה היום שבו שוחררה אמו מבית החולים והגיעה לביתו לפי גירסתו. זה היום שבו היתה אמו זקוקה לו בצורה הרבה ביותר. עד שחרורה מאישפוז טיפלו בה האחיות בבית החולים. ביום הזה היה צריך להתחיל לטפל בה בביתו של המבקש. למרות זאת, הודה המבקש שביום זה שהה דווקא בחנותו. זה מטיל צל כבד על גירסתו שטיפל באימו בימים אחרים 24 שעות ביממה.

ו.          המבקש התחמק מהשאלות האם המשיב הוא בעל חנות שכנה לשלו במרכז השווקים. תחילה אמר שאינו מאשר שלמשיב יש באסטה במרכז השווקים של עכו. אחר כך אמר שהמשיב מוכר ביצים בשוק של עכו. לשאלה: "במרכז השווקים של עכו?" ענה: "יש שוק, אני לא יודע אם זה מרכז השווקים". כשנשאל איפה מרכז השווקים שהוא מדבר עליו (ודיבר עליו בתצהירו) ענה "שם מרכז השווקים. זה השוק של עכו". כלומר, בסוף הודה שלמשיב יש חנות במרכז השווקים של עכו, הוא השוק של עכו. הוא המשיך לטעון שאין מדובר באותו מתחם, אלא בשני בנינים שונים, אבל אחר כך אישר שבין שני הבנינים יש רק חניה, והחנות של המשיב במרחק 100 מטר חנותו. כלומר הכחשתו הראשונית אינה אמת.