החלטה בתיק בשא 806/05

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (בל/ 1024/05).  פסק הדין הומצא למוסד במהלך פגרת בתי המשפט, כך שהמועד האחרון להגשת ערעור היה יום 2.10.2005. בקשה להארכת מועד הוגשה ביום 9.10.2005. ניסיון להגיש הודעת ערעור נעשה ביום 6.10.2005.

2.       נימוקי הבקשה הם:

2.1.   כתב הערעור הוכן ונמסר ללשכה המשפטית עוד ביום 29.9.2005, אולם עקב תקלה מינהלית שאירעה, לא הוגש כתב הערעור במועד, אלא ביום העבודה הראשון שלאחר חג ראש השנה - 6.10.2005.

2.2.   מדובר באיחור של ימים ספורים בלבד, אשר כולם חלו במהלך חופשת ראש השנה.

2.3.   המוסד נעתר בקביעות לבקשות דומות.

2.4.   סיכויי הערעור טובים, ומדובר בנושא עקרוני.

3.       המשיב התנגד לבקשה,  מנימוקים אלה:

3.1.   אין מקום להאריך את המועד, ועל המוסד לשאת בתוצאות הזנחת העניין.

3.2.   המוסד נמנע מלקיים את פסק הדין, ובא לבית הדין בידיים לא נקיות.

4.      בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור " מטעמים מיוחדים שיירשמו".

5.      כפי שעולה מהבקשה, עקב תקלה מינהלית הודעת הערעור לא הוגשה ביום האחרון להגשתה, 2.10.2005, אלא ביום העבודה הראשון שלאחר מכן, 6.10.2005. אכן, בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון

"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי  טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..".

בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח', דינים עליון סד 182 .

וראו גם:

ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה (2) 904.

בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702.

6.      בנסיבות המקרה הנדון, אני סבורה כי מן הראוי להאריך את המועד להגשת ערעור, מנימוקים אלה:

6.1.   מידת האיחור: מידת האיחור קטנה, ולמעשה נעשה ניסיון להגיש את הערעור באיחור בן יום אחד בלבד.

6.2.    סיכויי הערעור: כמפורט בהודעת הערעור, לטענת המוסד סותר פסק דינו של בית הדין קמא פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה. טענה זו, מן הראוי שתיבחן על ידי בית הדין הארצי לעבודה. בהקשר זה יש לציין כי כספי המוסד הם כספי ציבור, כך שיש צורך לאזן בין השיקול של מניעת תשלום כספי הציבור למי שאינו זכאי להם, לבין זכותו של המבוטח הבודד לסופיות ההתדיינות בעניינו. במקרה הנדון, נראה לי שאיזון האינטרסים מביא לתוצאה לפיה יש להעדיף את האינטרס של בירור זכאותו של המשיב לגופו של עניין, על פני זכותו של המשיב לסופיות ההתדיינות בעניינו, וזאת לנוכח מידת האיחור .