1. בקשה שהוגשה מטעם הנתבעים בהליך העיקרי (תיק אז' 1185/04), בה עותרים הנתבעים לדחייתה על הסף של התביעה שהוגשה מטעם המשיבים (להלן - "
התובעים").
2. בבקשתם טענו הנתבעים טענות לרוב, עד כי מרוב עצים קשה היה לראות את היער. נראה לי, כי בסופו של דבר, הטענה היחידה שיש מקום וצורך לדון בה, היא טענת הנתבעים, שתביעת התובעים התיישנה, ולפיכך אדון בטענה זו.
3. בהתייחס לטענת הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, טען ב"כ התובעים כי אין לעשות זאת בשלב זה, וכי יש להכריע בטענה זו כאשר יגיע המועד ליתן את פסק הדין לאחר שמיעת הראיות.
לעניין טענה זו יש לדעתי להבחין בין שני מצבים. יש מקרים, בהם העובדות הצריכות להכרעה בטענת ההתיישנות טעונות הוכחה ולא ניתן להכריע בטענה זו במגרת ההליכים המקדמיים. במקרים אלה לא ניתן להכריע בטענת ההתיישנות אלא במסגרת פסק הדין, שיינתן בסיומו של ההליך ולאחר שמיעת הראיות שיביאו הצדדים לפניו. ואולם, קיימים מקרים בהם העובדות הדרושות להכרעה בטענת ההתיישנות ברורות כבר מכתב התביעה עצמו, וזה המקרה שלפני, ועל כן, אין מקום שהתובעים יגררו את הנתבעים לניהול התביעה עד סופה, ויגרמו להם הוצאות, וראוי על כן להכריע בטענת ההתיישנות במסגרת ההליכים המקדמיים. במקרים אחרונים אלה אין אף מקום להטיל על מערכת המשפט, העמוסה עד כדי להתפקע, לנהל את המשפט בהתעלם מטענת הסף העולה, ויש מקום, במקרים המתאימים, כמו זה שלפני, שבית המשפט יפעיל הוראות תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984, המורה:
"בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד
הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:
(1) מעשה בית דין;
(2) חוסר סמכות;
(3)
כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".
(ההדגשה לא במקור - י"כ)
על כן, כל העובדות שתעמודנה בבסיס החלטתי שלהלן, הן עובדות הנטענות על ידי התובעים בכתב התביעה המתוקן שהגישו, ועובדות נוספות אשר לא יכולות להיות שנויות במחלוקת בין הצדדים. ממילא ברור, כי בשלב זה אין אף מקום לבחון, כיצד בכוונת התובעים להוכיח עובדות כאלה או אחרות, הנטענות על ידם בכתב התביעה.
4. ומכאן לגופו של עניין:
המנוח מרדכי פרנק ז"ל נפטר בתאריך 30.12.99. בחייו היה מרדכי נשוי לחנה, אשר נפטרה בשנת 1990, ולבני הזוג לא היו ילדים. מרדכי עלה לישראל בשנת 1933 וסמוך למחצית הראשונה של שנות ה- 30, נרשם כ"בעלים" במשק חקלאי בכפר חסידים, הידוע כמשק מס' 65, ולו כ- 90 דונם אדמה (ולהלן - "
המשק החקלאי"). אם רשמתי המלה בעלים בין מרכאות, הרי נובע הדבר מכך, שטיב זכותו של מרדכי במשק החקלאי אינה ברורה די הצורך, ולעניין זה אשוב להידרש בהמשך.
במותו השאיר מרדכי שתי צוואות, האחת מתאריך 23.5.96 והשניה מתאריך 29.5.99. באף לא אחת מצוואות אלה, הוריש מרדכי זכות כלשהי במשק החקלאי למי מהתובעים, ואת זכויותיו במשק החקלאי הוריש לנתבעים.
הנתבעים, כל אחד מטעמיו, הגישו לבית המשפט לענייני משפחה התנגדות לצוואה שזיכתה את חברם, ובעוד ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה תלויים ועומדים, הגישו הנתבעים לבית המשפט הסכם פשרה שנעשה ביניהם, ובו הוראות כיצד יחולק המשק החקלאי ביניהם, ובית המשפט לענייני משפחה נתן להסכם פשרה זה תוקף של פסק דין. עתה אין עוד מחלוקת שהנתבעים הם יורשיו של מרדכי. יצוין, כי ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה לא נעלמו מעיני התובעים, והם אף נטלו חלק בחקירת העדים, הגם שלא ברור מה היה מעמדם שם, שכן המשיבים עצמם לא הגישו התנגדויות לצוואותיו של מרדכי.
מכל מקום, ולצורך מניעת כל ספק, ברור הדבר, שעצם הקביעה כי הנתבעים הם יורשיו של מרדכי בכל הנוגע למשק החקלאי, אין בה כדי למנוע מהתובעים לטעון, שלמרדכי אין זכויות במשק החקלאי או שזכויותיו במשק זה הן חלקיות בלבד, כפי שהם עושים בתביעתם.
5. ועתה בא אני לבאר את יחסי הקרבה בין התובעים ועזבונו של מרדכי מרדכי, ואלה דרושים להבנת המחלוקת העומדת בבסיס תביעת המשיבים:
(א) מרדכי היה בנם של יעקב ואסתר פרנק, והם אינם עוד בין החיים, והיו לו ארבעה אחים: שמעון, נפתלי, מנחם, ופנינה (ובשמה הלועזי - "פרל"). אף אחיו של מרדכי כולם הם ילדי יעקב ואסתר, והם אינם עוד בין החיים.
(ב) הבת פנינה הייתה נשואה למנשה, והיה להם בן, אייזיק שמו, ולמיטב ידיעת התובעים, פנינה, מנשה ובנם אייזיק נרצחו על ידי הנאצים בתקופת השואה, ובמותם לא הותירו אחריהם שארי בשר כלשהם, זולת יעקב אסתר וילדיהם.