החלטה בתיק בשא 6106/05

1.         בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ש. לבנוני) מיום  14.2.05 שניתן בתיק אזרחי 22623/98.

רקע בקצרה

2.         לצורך הבנת הבקשה אקדים ואביא את הרקע כדלקמן:

המשיב הפורמלי מס' 1 (להלהן - "דבאח") הגיש תביעה בגין נזקים שנגרמו לדירת מגוריו כתוצאה מעבודות חפירה והנחת קווי ביוב שבוצעו על ידי המבקשת והמשיבה הפורמלית מס' 2 (להלן - "חברת עבאס").

המשיבה צורפה על ידי המשיב הפורמלי כנתבעת נוספת (להלן - "המועצה").

3.         לאחר שמיעת הראיות בתיק והגשת סיכומים קבע בית משפט קמא בפסק דינו כי הנתבעות נושאות באחריות מלאה, ביחד ולחוד, כלפי מר דבאח. בהתייחס לחלוקת האחריות שבין הנתבעות קבע בית המשפט הנכבד כי המועצה חבה ברשלנות תורמת של 25% כלפי חברת עבאס וכלפי חברת איליה ברשלנות תורמת של 40%. לעניין טענת השיפוי של המועצה מכוח הסכמי ההתקשרות בינה לבין צדדי ג', קבע בית משפט קמא כי נוכח העובדה שהמבקשת (כאן) לא התייחסה בסיכומיה לטענת השיפוי וזאת על אף שניתנה לה הזמדנות שניה על ידי מתן החלטה להשלמת סיכומים במסגרת הודעת צד ג', אין בידו אלא לקבל את הודעת צד ג' במלואה כנגד המבקשת תוך שנקבע בסעיף 15 לפסק הדין כי :

"אקדים ואציין כי לא מתעוררת כל שאלה, ככל שעסקינן בחבותה של חברת אליה. כך משום הטעם שב"כ חברת אלייה, בגדר סיכום טענותיה, לא ראתה לטעון דבר בכיוון זה. סיכום טענותיה נסב אך לעניין שאלות של חברת נזיקית והוא אינו מתמודד, כל עיקר, עם סעיף השיפוי נשוא הודעת צד ג'. בגדר החלטתי על הגשת סיכומי טענות, ועל מנת לשמור על יתרונן הדיוני של צדדי ג', הוריתי להן להגיש סיכום טעותיהן אחרונות, לעניין הודעת צד ג'. כך נהגה חברת עבאס לעשות כן בהחלטתי מיום 5.10.04. בעקבות זאת נמסרה הודעה של ב"כ חברת איליה כי אין בדעתה להוסיף על טיעוניה מקוריים. בכך נסתם סופית הגולל על טענות חברת איליה, כל שעסקינן בהודעת צד ג' כנגדה, ומן הטעם הזה בלבד דין הודעת צד ג' כנגדה להתקבל במלואה, גם שהתוצאה מצערת. שהרי ככל שעסקינן דווקא במסכת היחסים שבין חברת איליה למועצה כמבואר, יכול שהיו - גם - היו לחברת איליה טענות הצריכות לפנים, ואולם לנוכח האמור מעלה לא אעשה המלאכה במקומה".

4.         לאור פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה להבהרת פסק הדין בה הפנתה את תשומת לבו של כבוד הש' לבנוני כי אכן היתה התייחסות בסיכומיה לטענת השיפוי (סעיף 22 לסיכומי המבקשת).

5.         ב- 10.4.05 ניתנה החלטה בבקשה להבהרת פסק הדין לפיה קבע כבוד השופט לבנוני כי טענת המבקשים הינה טענה שיש להעלותה במסגרת ערעור על פסק הדין ולא בבקשה להבהרת פסק הדין.

6.         משלא נעתר בית משפט קמא לבקשת המבקשת לתיקון פסק הדין, הגישה המבקשת בקשתה זו להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין.

            לטענת המבקשת, מן הראוי היה להמתין עד להחלטת בית משפט קמא בבקשה להבהרת פסק דין, שכן אילו הבקשה היתה מתקבלת, היה מתייתר הצורך בהגשת הערעור.

            המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי לא התקיים 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת המועד.

7.         בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת בקשת ערעור אם הוכח בפניו קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור (ראה תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).

ההלכה הינה כי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד, הינו טעם חיצוני לבעל הדין, טעם הנעוץ בהתנהגות המבקש עצמו, אינו מהווה, בדרך כלל, טעם מיוחד.

לאחרונה ישנה נטיה להגמיש את הדרישה ל"טעם מיוחד". כך נפסק כי גם טעות של עורך-דין עשויה להחשב כ"טעם מיוחד" (ע"א 854/96 אלימלך נ' מס שבח דינים עליון נה 58; בש"א 6780/00 יוסף אהרון נ' אהרון אמנון פד"י נ"ד(4) 702).

8.         אני סבורה כי בשים לב לקביעת כבוד בית משפט קמא בפסק דינו כי ההודעה לצד שלישי התקבלה במלואה מהטעם היחידי שהמבקשת לא התייחסה בסיכומיה לכך, ומאחר והוברר כי קביעה זו של בית המשפט היתה שגויה, הרי שהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא אכן "מצערת", כלשונו הוא. לפיכך, יש למנוע תוצאה מצערת זו, גם אם הדבר כרוך  בסטיה מכללי הפרוצדורה הנהוגים.

            לא נעלמו מעיני ההלכות בדבר הגשת בקשה לתיקון טעות, אשר אינה מפסיקה את מרוץ הימים להגשת הערעור ואולם אני סבורה כי המקרה הנדון, הינו חריג לכלל ומצדיק הארכת המועד.

9.         אשר על כן, ומטעמים של צדק, אני מורה על הארכת המועד להגשת הערעור, עד למועד הגשת הערעור בפועל.

            אין צו להוצאות.

ניתנה היום ז' בתמוז, תשס"ה (14 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.