החלטה בתיק בשא 550/07 - פסקדין

השופט שמואל צור

1.         בבית הדין האזורי בתל-אביב הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין (סגנית השופט הראשי חגית שגיא; עב' 301457/96), בו נדחתה תביעתו והוא חויב לשלם למשיבה מס' 2 (להלן- הקרן) הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן- פסק הדין הסופי). פסק הדין הסופי ניתן לאחר שבשנת 1998 הגיע המבקש עם משיב מס' 1, אשר עבד במבקש (להלן - המשיב) להסכם של פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי. בהסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי ישולם למשיב סכום של 100,000 ש"ח, מתוכו סכום של 30,000 ש"ח לתשלום מיידי והיתרה תשולם עם קבלת פסק הדין הסופי במחלוקת בין המבקש לבין הקרן (להלן- הסכם פשרה).

2.         בית הדין האזורי, בהחלטה מיום 10.7.07, נעתר לבקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין הסופי בחלקו וחייב אותו להעביר לבא כח המשיב את הכספים האמורים להשתלם למשיב בהתאם להסכם הפשרה (כ- 70,000 ש"ח), אשר יוחזקו בידי בא כח המשיב בנאמנות. בנוסף, חייב בית הדין את המבקש להפקיד בקופת בית הדין את כספי ההוצאות האמורים להשתלם לקרן, בסך 2,500 ש"ח, זאת בתוך 30 ימים מיום קבלת החלטת בית הדין.

3.         המבקש הגיש ערעור על פסק הדין (ע"ע 325/07) ועימו בקשה לעיכוב ביצועו (בש"א 550/07). בבקשתו טוען המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, שכן נפלו בפסק דינו של בית הדין האזורי פגמים רבים המצדיקים את ביטולו. המבקש טוען כי בית הדין האזורי סטה מהוראת פסק הדין החלקי, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה, עת קבע כי לא חלה עליו כל חובה להפריש דמי גמולים לקרן עבור המשיב (העובד), משאין הוא מעביד בענף הבנייה, וכי אחרת המבקש לא היה נותן הסכמתו להסכם הפשרה. עוד טוען המבקש כי לא היה מקום לאמץ את טענות הקרן לפיהן המבקש איננו מעביד בענף הבנייה וכי לא חלה עליו חובה להפריש בשל העובד דמי תגמולים. מוסיף המבקש וטוען כי קיים חשש שלא יהא באפשרותו להיפרע מן המשיב במקרה בו יתקבל הערעור. עוד טוען המבקש כי כבר נקבע בעבר כי לעיתים יש מקום לשקול אף את מצבו הכספי של המערער (החייב) ואת האפשרות שיתמוטט כלכלית.  המבקש טוען כי מצבו הכלכלי הקשה, שכן הוא הוכרז כחייב מוגבל באמצעים וכי מתנהלים נגדו תיקי הוצאה לפועל מאוחדים בגין חובות בהיקף של כ- 1,000,000 ש"ח וכי לא בכדי חויב בסכום הוצאות סמלי, בסך 2,500 ש"ח, בלבד. בנסיבות אלה, כך טוען המבקש, ביצוע מיידי של פסק הדין יכביד עליו מאוד ולמעשה לא יהיה ביכולתו לבצעו. 

4.         המשיב מתנגד לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענתו, המבקש לא הראה כל טעם מיוחד מדוע יש מקום לחרוג מהכלל על פיו מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו ובמיוחד כאשר מדובר בתביעה כספית. עוד טוען המשיב כי, סיכויי המבקש לזכות בערעור קטנים, הם אינם מעניינו של המבקש ומכל מקום אין להם כל נפקות באשר לחובת המבקש לשלם לו את יתרת הסכום הפסוק בפסק הדין החלקי. לטענתו, הסכם הפשרה ופסק הדין החלקי אינם מתנים את תשלום החוב בתוצאה מסוימת שתקבע בפסק הדין הסופי, אלא קובעים מועד לחיוב לתשלום ללא סייג. לפיכך, כך לטענתו, משעה שניתן פסק הדין הסופי הגיע המועד לתשלום החוב. עוד טוען המשיב כי משעה שבא כוחו עתיד להחזיק בנאמנות את יתרת הסכום הפסוק מכוח החלטת בית הדין האזורי, הרי שאין כל חשש שהמבקש לא יוכל לגבות בחזרה את הסכומים הנמצאים בנאמנות בידי בא כוח המשיב, אם יתקבל הערעור וישתנה החיוב הכספי. מוסיף המשיב וטוען כי מצבו הכלכלי של המבקש לא נוגע לעניין ואין להביאו בחשבון. המשיב טוען כי נגרם לו נזק רב שנים - מאז 1995 ועד היום - כתוצאה מהתמשכות ההליכים וכי יש לשים לדבר קץ.

5.         אף הקרן מתנגדת לבקשת המבקש וטוענת כי הוא לא הצביע על טעם המצדיק עיכוב ביצוע של הפסק. לטענת הקרן, סיכויי ההצלחה של ערעור המבקש קלושים. לטענתה, טענת המבקש כי הוא לא צפה שבית הדין ידון בשאלה אם היה מעביד בענף הבנייה - תמוהה, במיוחד לאור העובדה שהמבקש עצמו העלה את השאלה במסגרת כתב ההגנה. עוד טוענת הקרן כי המבקש לא הביא כל טעם ענייני לביטול פסק הדין החלקי שבינו לבין המשיב. מוסיפה הקרן וטוענת כי המבקש לא טען ולא הוכיח שאם יתקבל ערעורו לא יוכל לקבל את כספו חזרה מהקרן. לחילופין, מבקשת הקרן להותיר את החלטתו של בית הדין האזורי על כנה. לחילופי חילופין, מבקשת הקרן להורות למבקש להפקיד ערובה מתאימה בקופת בית הדין.

6.         הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק דין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד, הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע והשני, סיכויי הערעור (ראו: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תקדין, תק-על 2000(3), 2459; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית 1995 עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם). כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח כי המבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור (ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2)  301, 305-304). יתר על כן, חשש בלבד שמעלה המבקש ביחס למצבו הקשה של המשיב מבחינה כלכלית - אין בו כדי לעכב ביצועו של פסק דין (ראו ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4), 572 וגם ע"א 7221/01 י.ג.רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם, פ"ד נו(4) 178).

7.        לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת נסיבות המקרה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. המקרה שלפנינו אינו בא במסגרת החריג לכלל האמור. לא עלה בידי המבקש להוכיח - ולו לכאורה - כי אם יפקיד את הסכום שנפסק לחובתו או יפקידו בידי בא כח המשיב, יקשה עליו להיפרע מן המשיבים במידה ויתקבל ערעורו. לפיכך, דין הבקשה להידחות אף מבלי שנידרש לסיכויי הערעור. במיוחד אין חשש שהמבקש לא יוכל להיפרע מן המשיבים נוכח העובדה שבית הדין האזורי מצא לנכון לחייב את המבקש להפקיד בידי בא כוח המשיב את הכספים האמורים להשתלם למשיב. על המבקש לפעול על פי החלטת בית הדין האזורי ולהפקיד כספי ההוצאות בקופת בית הדין.

8.         סוף דבר - הבקשה נדחית. החלטת בית הדין האזורי מיום 10.7.07 נותרת על כנה. המבקש יישא בהוצאות המשיב והקרן בקשר לבקשה זו, בסכום של 750 ש"ח לכל אחד מהם.     

ניתנה היום, י"ג באלול תשס"ז (27  אוגוסט, 2007) בהעדר הצדדים.

    ______________            ________________           _______________