החלטה בתיק בשא 3923/06 - פסקדין

עניינה של החלטה זו, עתירת המבקשים, שהם גם המערערים, לפיה "למען הזהירות", הם עותרים להארכת המועד להגשת הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת לבנה צבר), מיום 31.10.05.

העובדות אינן שנויות במחלוקת.

כב' השופטת צבר נתנה את החלטתה ביום 31.10.05.

בו ביום או למחרת היום, הוריד עו"ד גל מהאינטרנט את נוסח פסק הדין, ובהסתמך על נוסח זה, שלח ביום 1.11.05, מכתב בפקס לעו"ד אייל, ובו דרישה לתשלום הסכומים על פי פסק הדין, תוך שהוא מתרה שאם לא ישולמו הכספים בתוך שבועיים, ינקטו הליכי הוצאה לפועל לגבייתם.

בין הצדדים עוד התנהלו התכתבויות נוספות.

בסופו של דבר, הוגש הערעור ביום 21.12.05, בחלוף 45  ימים מיום 6.11.05.

הטעם למהלך זה של עו"ד גל, הוא לדבריו, העובדה שפסק הדין הומצא למשרדו ביום 6.11.05.

לטענתו, הורדת פסק הדין מהאינטרנט, אינה משולה להמצאת פסק הדין, זה הומצא כאמור ביום 6.11.05, ומשכך, הוגש הערעור במועד.

הבקשה דכאן, נועדה להוות גיבוי למקרה בו יקבע בית המשפט, שהערעור הוגש באיחור.

דין הבקשה להדחות ודין הערעור להמחק על הסף, כפי שיבואר להלן.

ראשית, אינני מכיר מהלך, לפיו מוגשת בקשה להארכת מועד "למען הזהירות".

ברגע בו מוגשת בקשה להארכת מועד, גלומה בה משום השלמה עם העובדה שההליך ננקט באיחור, כך קובעת ההלכה הפסוקה, ואין כל סיבה לסטות ממנה במקרה זה (ראה בש"א 681/86 שלמה פרץ נ. מזל פרץ, פ"ד מ(3) 820 וע"א 580/71 יוסף בולזו נ. רג'א עבדו ג'באלי, פ"ד כו(1) 763).

עם זאת, אבהיר, שבכל מקרה, נדרשת לטעמי הארכת מועד.

כאמור, עו"ד גל מאשר, כך גם בתצהירו, שפסק הדין היה ברשותו על פי הנוסח הסופי שלו, כבר ביום 1.11.05, שהרי באותו מועד, שלח דרישה כספית על פי פסק הדין לב"כ הצד כנגד, שהסתכמה בלא פחות, מ- 2.9 מיליון ש"ח.

הטענה, לפיה הנוסח שהורד מהאינטרנט הינו נוסח "זמני", "לא מאושר" ועוד כיוצא באלה ביטויים, אין בה דבר וחצי דבר, והיא לא יותר מאשר חכמה בדיעבד.

עו"ד גל עצמו, ראה בנוסח פסק הדין, נוסח מחייב וקובע, הוא הוציא על פיו דרישות כספיות אסטרונומיות, ניהל התכתבויות, ורק בבוא יום פקודה, נזכר לפתע, שאינו רואה בנוסח זה, נוסח מחייב.

מדובר בהתחכמות מאוחרת, אך כפי שיובהר להלן, לא בלתי מתוכננת.

במה דברים אמורים?

ברור לכל, שקיים הבדל מהותי, בין בעל דין המגיש ערעור "רגיל" על פסק דין, בהליך שהוא היה צד לו לבין בעל דין, שנדרש להגיש ערעור שכנגד, על כל המגבלות הידועות לערעור שכנגד, במאובחן מערעור רגיל.