החלטה בתיק בשא 3451/06 - פסקדין

1.            המבקש עותר בבקשה דנן לדחיית התובענה או להעברתה מחסר סמכות מקומית.

                המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") מתנגד לבקשה.

2.            המשיב הגיש כנגד המבקש והמשיבים 2 ו- 3 תביעה "כספית חוזית" לתשלום סך 2,500,001 ש"ח. בכתב התביעה נטען, כי בחודש אוקטובר 1988 הלווה המשיב לנתבעים סך 300,000 מרקים גרמניים וביום 8.11.88 נערך ונחתם בין הנתבעים 2 ו- 3 ובין התובע הסכם הלוואה, נספח א' לכתב התביעה. המשיב ממשיך וטוען, כי הנתבעים לא פרעו את ההלוואה ואף לא את הריבית החודשית, למעט 10 תשלומים בסך 50,000 ש"ח, דבר המהווה הפרה יסודית להסכם ההלוואה; משכך, עותר המשיב לחייב הנתבעים בפרעונה המלא של ההלוואה בתוספת הריבית השנתית.

3.            בסעיף 6 לכתב התביעה, שהוא הסעיף הרלוונטי לענייננו, נטען כדלקמן:

"התובע יטען כי ככל שלא הוסכם בהסכם ההלוואה על "מקום קיום החיוב" הרי שבהתאם להוראת סעיף 44א' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, המקום לקיום הינו במקום מגוריו של התובע, ולפיכך הסמכות המקומית לדון בתובענה זו נתונה לבית המשפט המחוזי בנצרת".

4.            המבקש טוען בבקשתו, כי במקרה דנן לא מתקיימת אף חלופה מחלופות תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") אשר יכולה להקנות סמכות שיפוט מקומית לבית משפט זה לדון בתובענה.

                בתגובתו טוען המשיב, כי הסמכות נתונה לבית משפט זה משני טעמים:

א.            בהסכם ההלוואה הוקנתה למשיב הזכות לקבוע מקום הפרעון.

ב.            שעה שלא הוסכם על מקום קיום ביצוע החיוב יש לפנות לדין המהותי על מנת להשלים חסר זה בהסכם, קרי, להוראות סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי).

5.            לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, התגובה והתשובה, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות.

                בהסכם ההלוואה (נספח א' לכתב התביעה) הוסכם מפורשות, כי " דב רפפורט ישלם לגדעון לפי הוראתו בישראל או בחו"ל כל חודש בתאריך 15 לחודש סכום במזומן השווה ל- 2,750 מרקים גרמניים... דב רפפורט ו/או  עמילות מכס כץ מתחייבים להחזיר לגדעון את כל הסכום לפי בקשתו אשר תוגש לפחות 30 יום לפני החזרת הכסף ... במידה של אסון לגדעון ימשיך דב רפפורט לשלם את הסכום הנ"ל לפי הוראות אשתו של גדעון שרקה צימנד או יפעל על פי הוראותיה" (ההדגשות אינן במקור).

                מהוראות הסכם ההלוואה משתמע לכאורה, כי המשיב היה רשאי לקבוע באופן בלעדי את מקום התשלום של הריבית ושל סכום ההלוואה; ירצה, יורה למבקש לשלמם בישראל, ירצה יורה לו לשלמם בחו"ל. אין זה מתקבל על הדעת, שהמשיב יהא רשאי לקבוע שמקום התשלום יהיה בישראל, אך לא יהא רשאי לקבוע את המקום הספציפי בישראל, קרי במקום מגוריו או במקום אחר.

                יוצא, כי למשיב ניתנה זכות בלעדית לקבוע את מקום הפירעון וכנגזרת מכך גם את מקום השיפוט.

6.            אף בהנחה, שלא ניתן ללמוד דבר על מקום השיפוט מתוך הסכם ההלוואה, יש לבדוק את "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות" [תקנה 3(א)(3) לתקנות]. ההתחייבות שבה עסקינן הינה התחייבותו של המבקש לפרוע את ההלוואה ואת הריבית המגיעה. בהלכה הפסוקה נקבע, הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) לתקנות הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך ניתן הדבר, יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות החוק המהותי (ראה: רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ואח' פ"ד מט (2) 731 וגם אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 28).

הדין המהותי קובע במקרה כגון דא, כי " חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע" (סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973; יוצא, שחיובו של המשיב להשיב את ההלוואה ולשלם את הריבית יש לקיים במקום מגוריו של התובע בקיבוץ בית אלפא, הנמצא בתחום שיפוטו של בית משפט זה (ראה: בש"א (י-ם) 3327/99 משה ממרוד נ' רוני סנהי - החלטת כב' השופט יפה הכט מיום 12.12.99).

7.            אני דוחה את טענותיו של המבקש בקשר למקור הכספים בהיותן בלתי רלוונטיות להכרעה בבקשה דנן. כמו כן, אני דוחה את טענותיו בדבר חסר הסבירות כי מקום הפרעון נועד להיות בקיבוץ עצמו. בנוסף, אין בידי לקבל את טענתו הסתמית של המבקש, כי "למיטב ידיעתי ואמונתי גם פרעון ההלוואה עצמה עתיד היה להיות בחיפה..." (סעיף 3 לתצהירו). המבקש אינו טוען בצורה מפורשת, כי הוסכם ביניהם כי פרעון ההלוואה יהיה בחיפה; ואם כן, חובה היתה עליו להיכבד ולפרט את טענתו ולציין מתי הוסכם ובאילו נסיבות.

8.            למותר לציין, כי אין בתשלומי הריבית שבוצעו בפועל, באופן תשלומם ובמיקומו, כדי ליצור יש מאין מקום שיפוט בלעדי ולשלול את החלופות האחרות המקימות סמכות שיפוט לבית משפט זה.

9.            לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה.

                אני מחייב את המבקש לשלם למשיב מס' 1 הוצאות משפט בגין הליך זה בסך 3,000 ש"ח.