1. בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיק עב 2533/00 (השופטת הראשית רונית רוזנפלד ונציגי הציבור גב' יהודית רקנטי ומר משה מרבך). פסק הדין ניתן ביום 22.2.2006 והומצא למבקשת ביום 26.2.2006, כך שהמועד להגשת הערעור היה יום 28.3.2006. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 11.4.2006.
בפסק דינו של בית הדין קמא נקבע כי המשיב התפטר מעבודתו כנהג במבקשת בנסיבות שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, והמזכות אותו בקבלת פיצויי פיטורים. בית הדין האזורי חייב את המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים ודמי הבראה, ודחה את תביעת המשיב לתשלום פדיון ימי חופשה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, לאחר שקבע כי לא עלה בידי המשיב להוכיח את חלותו של צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד על עסקה של המבקשת. בית הדין האזורי דחה גם את התביעה שכנגד, וקבע כי בנסיבות סיום עבודתו של המשיב, אין לדרוש ממנו הודעה מוקדמת על התפטרותו. כמו כן קבע בית הדין האזורי, כי לא הוכחה תביעת המבקשת להחזר הלוואות ומקדמות אשר נתנה, לטענתה, למשיב.
2.
נימוקי הבקשה הם:
2.1. המבקשת לא הייתה מודעת לעובדה שהערעור הוגש באיחור, שכן סברה כי עומדים לרשותה 45 ימים להגשתו, ולא 30 ימים. זאת, לאור העובדה שהמבקשת איננה מיוצגת.
2.2. למשיב לא ייגרם כל נזק בקבלת הבקשה.
3.
המשיב התנגד לבקשה, מנימוקים אלה:
3.1. המבקשת לא הצביעה על כל נימוק ענייני להארכת המועד.
3.2. הבקשה לא נתמכה בתצהיר.
3.3. אין ממש בטענת אי הייצוג של המבקשת, שכן בהליך בפני בית הדין האזורי היא יוצגה על ידי בן משפחה אשר הציג עצמו כמי שלמד משפטים.
3.4. גם לגופו של עניין, אין למבקשת סיכויים לזכות בערעורה, שכן פסק הדין נסמך על חומר הראיות אשר הוגש לבית הדין קמא, ועל התרשמותו של בית הדין מן העדויות אשר נשמעו בפניו.
4. לאחר עיון בבקשה ובפסק הדין קמא, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות.
5. בהתייחס לטענה כי לא הוגש תצהיר לתמיכה בבקשה, הרי שבהתאם לפסיקת בית דין זה, ההוראה בתקנות סדר הדין האזרחי המחייבת תמיכה בתצהיר בכל בקשה אינה חלה בבית הדין לעבודה. לפיכך, אין חובה לצרף תצהיר
לכל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, והדבר תלוי בסוג הטענות המועלות בבקשה (דב"ע מט/107 - 9
מדינת ישראל נ' אלי מזרחי, ניתן מיום 21.6.1989). במקרה הנדון, אין העדרו של תצהיר התומך בבקשה מהווה סיבה שלא להיעתר לבקשה.
6. אולם, על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן- תקנות בית הדין), המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק, כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא (עא"ח 56/05
מאיר איתן נ' הילטון תל אביב בע"מ, ניתן ביום 23.5.05).
7. הלכה ידועה היא, כי טעות של בעל דין באשר למספר הימים העומדים לרשותו לשם הגשת הערעור אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד. מועד הגשת הערעור הינו דין ידוע ומושרש, הניתן לבירור על ידי בדיקה שגרתית, אשר הגשת כל כתב טענות מחויבת בה. גם על בעל דין שאיננו מיוצג מוטלת החובה לערוך בדיקה זו. כך נפסק בבית המשפט העליון:
"גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית."
בש"א 2749/01
שמואל לוי נ' ירמיהו לביא, דינים עליון כרך נט 151.
וראו גם בש"א 1818/03
חניה שלום נ' הכנ"ר, ניתן ביום 25.3.2003; בש"מ 8516/04
מושלין נ' עיריית רחובות, ניתן ביום 4.1.2005.
7. זאת ועוד. כפי שנפסק על ידי בית המשפט העליון, במקרים מסוימים,
"חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה" (בש"א 6708/00
יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702). לדעתי, כאשר שוקלים את חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה, יש להביא בחשבון את סיכויי הערעור. ואכן, הן בפסיקת בית המשפט העליון והן בפסיקת בית דין זה נקבע כי סיכויי הערעור מהווים שיקול שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 604/05
טובה אירלנדר נ' ההסתדרות החדשה, ניתן ביום 21.8.2005).
במקרה שבפני, מדובר בערעור על קביעות שונות של בית הדין האזורי, אשר נובעות מקביעתו העובדתית באשר לנסיבות התפטרותו של המשיב מעבודתו במבקשת. בית הדין האזורי העדיף בבירור את גרסתו של המשיב באשר לנסיבות התפטרותו על פני גרסת המבקשת, ועל כן קבע כי התפטרותו נעשתה עקב נסיבות אשר בהן אין לצפות ממנו כי ימשיך בעבודתו. קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות אשר הוצג בפני בית הדין קמא, ובהתרשמותו של בית הדין מן העדויות אשר נשמעו בפניו, והיא מסוג הקביעות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן. על כן, נראה כי סיכויי המבקשת לזכות בערעורה אינם גבוהים, ואינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת המועד במקרה הנדון.