החלטה בתיק בשא 3016/05 - פסקדין

1.         בפניי בקשת הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, באשר לנכותו של התובע כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה ובהתאם לסעיף 6 ב סיפא לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן - "החוק").

2.         הנתבעת טוענת כי בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים נפלו פגמים בגינם יש להתיר לה להביא ראיות לסתור על דרך של מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, כשלטענתה סותרים ממצאי הבדיקה של הוועדה הרפואית לעררים את ממצאי הבדיקה של הוועדה הרפואית הראשונה, וכי גם לאור ממצאי הבדיקה הקלינית כפי שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית לעררים הרי שנכות התובע היא בשיעור 10% בלבד.

            הנתבעת מבקשת להסתמך בבקשתה על חוות דעת מומחה בכירורגיה אורתופדית מטעמה.

3.         התובע מתנגד בתגובתו לבקשה כשלטענתו לא נפלו פגמים בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים, וודאי לא כאלה שיהא בהם להביא להחלטה המתירה הבאת ראיות לסתור.

4.         במאמר מוסגר אומר כבר עתה כי התנהלות בעלי הדין אינה ראויה בעיניי, שהרי הנתבעת ביקשה להסתמך בבקשתה על חוות דעת רפואית מטעמה האסורה בהצגה, ואף טרחה לצרפה לבקשה, ואילו התובע  - היוצא כאן כנגד הנתבעת, מצא, גם הוא, ובניגוד לטענותיו - להסתמך על חוות דעת רפואית פרטית מטעמו - ולא היא.

5.         אחר עיון בבקשה, בהחלטות הוועדות השונות של המל"ל ובתגובת התובע, לרבות עיון בהלכה  - אני מוצאת לדחות הבקשה.

אין חולקין כבר, כי לפי הוראות סעיף 6 ב לחוק, יהא רשאי בית המשפט  להתיר לבעלי דין להתיר הבאת ראיות לסתור קביעת דרגת נכות שנעשתה על פי דין - רק אם שוכנע שמן הצדק להתיר כך, ומטעמים מיוחדים שירשמו - ולא מצאתי כי ראוי לנהוג כאן לפי שיטת הנתבעת.

6.         מחלוקת בין הוועדה הראשונה של המל"ל לועדה הרפואית לעררים, וודאי לא קביעה אחרת של הוועדה הרפואית לעררים  - אינן משום טעם מיוחד, וודאי אין המדובר כאן באותו מקרה חריג ונסיבות יוצאות דופן מהם יש ללמוד כי ההליך במל"ל היה נגוע בפגם מהותי. תפקידה של הוועדה הרפואית לעררים הוא לבחון את החלטת הוועדה הראשונה, ואם היא מוצאת לנכון  - הרי היא משנה או מעגנת החלטת הוועדה הראשונה.

            בעניינו של התובע ניתנה החלטת הוועדה הרפואית לעררים אחר בדיקה קלינית, ולא בדרך של בחינת מסמכים שהוצגו בפני הוועדה הראשונה או בדיקות שנעשו- ומכאן שיש ליתן יתר תוקף לשיקוליה ולהחלטתה.

            בית המשפט כאן אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, ובקשת הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור רק משום שהוועדה הרפואית לעררים השתמשה בשיקול דעתה, אחר בדיקה, והגיעה למסקנה אחרת מהוועדה הראשונה - יש בה לאיין את תפקיד הוועדה הרפואית לעררים וגם את הוראות החוק (במאמר מוסגר יאמר כי וודאי לא היתה באה הנתבעת בטענותיה אילו הוועדה הרפואית לעררים היתה מוצאת להפחית מדרגת הנכות שנקבעה על ידי הוועדה הראשונה).

ובעניין זה ראה ברע"א 10272/02 גירת שלמה נ. הדר חברה לביטוח, דינים עליון, כרך ס"ד, עמ' 169 וברע"א 2592/01 כלל נ. מרדכי חג'ג', דינים עליון, כרך נ"ט, עמ' 256.

7.         ועוד  - גם אם הייתי נדרשת לחוות הדעת הפרטיות שהוצגו מטעם בעלי הדין, הנה יש לומר כי לא ניתן היה לקבוע מסקנה על פי חוות דעתו של ד"ר ז'יטלני, מטעם הנתבעת, שלא בדק התובע והסתפק אך בבדיקת ממצאי הוועדה הרפואית לעררים, כשהוא משים עצמו כערכאת ערעור על קביעתה, בעוד אשר פרופ' עטר, שהסכים למסקנת הוועדה הנ"ל - עשה כן אחר שבדק התובע בדיקה קלינית.

כאמור עוד בהלכה - הרי גם מחלוקת בין מומחים רפואים, כאמור לעיל - אינה מהווה אותו מקרה מיוחד וחריג הדרוש על פי סיפא סעיף 6 ב לחוק, וכאמור לעיל - לא מן הראוי היה כלל להידרש לחוות הדעת הללו, שהרי את הבחינה יש לעשות באשר לממצאי הוועדות השונות והמקרה גופו.

וראה גם בספרו של כב' השופט  א. ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, שם נאמר שוב כי: -

"פער בין הקביעה שעל פי דין לבין הקביעה בחוות דעתו של מומחה מטעם התובע, ויהיה זה פער ניכר, אינו משמש טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור...

... נפסק כי "בעוד שפער של 10% למשל... מהווה שיקול מבוטל, אם בכלל, בגדר הטעמים המיוחדים הנדרשים, הרי שאין להתעלם מפער של 90% ומהשפעתו הגורלית לעניין פיצויו של ניזוק..." ...

... ההגיון העומד מאחורי ההלכה כי פער בין קביעה שעל פי דין לבין קביעה בחוות הדעת של מומחה מטעם התובע - אין בו די, הוא ההגיון שעומד ביסוד הוראת סעיף 6 ב בכלל; ..." (שם בעמ' 497).

8.         ומכל אלה - מצאתי לדחות טענות הנתבעת.

מקום זה אומר עוד כי אין, לפי שיטתי, מקום לטענת הנתבעת כי מסקנת הוועדה הרפואית לעררים שגויה מאחר וניתנה מחצית השנה אחר החלטת הוועדה הרפואית הראשונה מאחר וברגיל מעבר הזמן מביא שיפור במצבו של נפגע, שהרי קודם לכל - מעבר הזמן דווקא יכול להחמיר, ובמיוחד כאן אין הטענה ראויה שהרי הרופאים שישבו בוועדה הרפואית לעררים בדקו בעצמם התובע והתרשמותם ממנו היא מכלי ראשון.