החלטה בתיק בשא 1891/08

הנתבעים עותרים למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מכתב התביעה, מפאת העדר מסמך בכתב להוכחת עילת התביעה ולהוכחת סכום התביעה.

על פי כתב התביעה, הנתבעים 2-4 ערבים לכל התחייבויותיה של הנתבעת 1 כלפי התובע.

התובע טען, כי ביום 21/10/05 נחתם הסדר חוב בינו לבין הנתבעים (לאחר שהסדרים קודמים הופרו מצידם), ובמסגרתו אושר, כי יתרת החוב כלפיו מסתכמת ב- 2,849,511 ש"ח , נכון ליום 20/7/05.  בסעיף 9 להסדר החוב הוסכם כי אישור בכתב של פקיד הבנק יהווה ראייה לגובה החוב.

התובע טען, כי הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא פרעו את יתרת החוב בהתאם להסדר החוב, כך שיתרת החוב מסתכמת ב- 3,161,378 ש"ח , כשלסכום זה יש להוסיף את הריבית הרבעונית שבה מחוייב חשבון הנתבעת 1 החל מיום 1/7/07 ועד ליום 24/8/07 וכן ריבית פיגורים בשיעור המירבי, עמלות והוצאות, כנהוג אצל התובע מיום 24/8/07 ועד לתשלום בפועל.

הסדר החוב מיום 21/10/05 צורף כנספח ז' לכתב התביעה (ועותק נוסף ממנו הוגש במהלך הדיון שנערך לפני ביום 22/6/08), ואישורי התובע בדבר יתרות החוב צורפו כנספחים ח'1 ו-ח'2 לכתב התביעה.

בבקשה נטען, כי מועד הסדר החוב, עליו מבוססת התביעה, אינו קוהרנטי למועדי ההלוואות שאוזכרו באישור התובע לגבי יתרת החוב- 12/5/04, 12/1/05 ו-1/8/06.

בתגובתו, טוען התובע, כי בסעיפים 3.2 ו-3.3 להסדר החוב נאמר במפורש, כי להקלת תשלום יתרת החוב (הכוונה ליתרה שאוזכרה בהסדר החוב), יהיה התובע רשאי ליתן הלוואה "לצרכים טכניים בלבד" על סך יתרת החוב, ובסעיף 3.4 הודגש, כי יתרת החוב בחשבון הנתבעת 1 תפרע בתשלום אחד, ביום 1/8/06.

מכאן, טוען התובע, כי שלוש ההלוואות האמורות הן חלק מהמסכת העובדתית נשוא התביעה, והשונות בתאריכים מעידה על יישום וביצוע הסדר החוב על ידי התובע, ואין בה בכדי לגבש עילת תביעה נוספת או לגרוע מעילת התביעה הנוכחית.

התובע טוען, כי טענות הנתבעים בעניין מועדי העמדת שלוש ההלוואות, הן טענות עובדתיות שמקומן בבקשת רשות להתגונן, ואינן מצדיקות מחיקת כותרת, שעה שהתביעה מגובה במסמכים המהווים למעלה מראשית ראייה, בהתאם לתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ ואח' נ' בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ, תק-על 2006(4) 3058, נקבע-

"כאשר מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר שמגיש בנק לגבי יתרת חוב בחשבון, די בצירוף של ההסכם הבסיסי שבין הבנק לבין הלקוח ושל דף המצביע על היתרה הסופית (עניין הילולים; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 137; רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ.אר. למימון והשקעות בע"מ (לא פורסם)).  ההסכם הבסיסי שבין בנק לבין לקוח כולל, דרך כלל, הוראה הקובעת כי הרישומים בספרי הבנק יחשבו כנכונים.  מכאן, שלאותם רישומים יש פוטנציאל ראייתי גבוה (ראו ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל בע"מ, פ"ד מ(2) 333, 334-335). זה הצידוק לקביעה שצירופם של העתקי המסמכים- ההסכם הבסיסי ודף היתרה הסופית- מקיים את הדרישה לעניין ראיה בכתב שבתקנה 202(1)(א) לתקנות".

עם זאת, למרות הרחבת מסגרת המקרים המקיימים אחר הדרישה שבתקנה 202(1)(א), יש להיזהר מלקבוע באופן אוטומטי כי תביעת בנק עונה על הנדרש וראויה להתברר במסגרת הליך של סדר דין מקוצר, ויש לבחון האם קיימת אינדיקציה של ממש לקיומה של התחייבות, ממנה נובע החוב הכספי הנטען (ראו לעניין זה בש"א (תל אביב-יפו) 13279/07, ת"א 1427/07 ליגד השקעות ובנין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (16/7/07)).

עיינתי בהסדר החוב ובאישור התובע לגבי יתרות החוב, ונוכחתי כי קיים כשל מובנה, המוביל למסקנה בדבר העדר ראשית ראיה לביסוס התביעה.

מסקנה זו נובעת מצירוף הנתונים הבאים:

בסעיף 2 להסדר החוב, פורטו שלוש הלוואות המגבשות את סך החוב נכון למועד עריכת ההסדר, וסכומן 2,849,370 ש"ח .

סעיף 3.2 מתייחס לאחת משלוש אותן הלוואות (השנייה במספר) וקובע כי להקלת התשלום בגינה, יהיה התובע רשאי להקים בחשבון הנתבעת 1 הלוואה לצרכים טכניים בלבד ע"ס יתרת החוב.  הוראה דומה, המתייחסת להלוואה השלישית, מעוגנת בסעיף 3.3 להסדר.

מנוסח סעיפים אלה לא ברור באילו נסיבות ובאיזה אופן רשאי התובע "להקים" הלוואה, וכן לא ברור מהי משמעות המונח "לצרכים טכניים בלבד".

מכל מקום, הנחתי היא, כי סעיפים אלה טומנים בחובם את אותן הלוואות הניתנות לנתבעים לאחר עריכת הסדר החוב, שכן היגיון הדברים הוא, שהסדר זה לא נועד לאשר רטרואקטיבית הלוואות שניתנו לפני עריכתו, כהלוואות לצרכים טכניים (תהא משמעותן אשר תהא).

למרות זאת, משום מה, יתרת החוב המאוזכרת בסעיף 19 לתביעה, המתבססת על אישור התובע שצורף כנספח ח'1, מקורה, בין היתר, בשתי הלוואות שניתנו במועדים הקודמים לעריכת הסדר החוב, ולכך לא מצאתי הסבר מניח את הדעת.