החלטה בתיק בשא 182817/07

1.      בתאריך 27.11.07 ניתן צו עיקול זמני על כספי וזכויות המבקשים, שהם הנתבעים בתיק זה, אצל שני בנקים ושתי חברות ביטוח.

בתאריך 25.12.07 הגישו הנתבעים בקשה לביטול צו העיקול הזמני.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את דבריהם אני מורה על דחיית בקשת הביטול.

2.      הכלל בענייננו הוא שעל מבקש עיקול זמני לעמוד בארבעה תנאים מצטברים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"). 

כלל נוסף הוא שהדיון בבקשת ביטול העיקול הוא המשכו של הדיון בבקשה המקורית להטלת העיקול ועל כן הנטל להוכחת קיום התנאים למתן צו העיקול רובץ על המבקש המקורי, דהיינו מבקש העיקול.

ראו לעניין זה את רע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ , פ"ד נ"א (3) 789.

וכן בש"א (י-ם) 475/02 א. בראזני שירותים ועסקאות בע"מ ואח' נ' חב' אחים בן רחמים צפון בע"מ . (לא פורסם).

הנטל האמור לעיל, הרובץ על מבקש העיקול, נקבע על-פי ראיות מהימנות לכאורה.

למען הסר ספק, יצויין כי, ההחלטה ליתן צו עיקול זמני או לבטלו נעשית מבלי להכריע לגופה של התביעה ואין בה כדי להשפיע על התוצאה הסופית של ההתדיינות שבין הצדדים.

כמו-כן, הלכה היא שעל מבקש ביטול עיקול זמני לטעת ספק בלב בית המשפט בדבר צדקת התביעה.

ראו רע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ , פ"ד נ"א (3) 789, 796-795.

במקרה הנוכחי לא מתעורר בלבי ספק בדבר צדקת התביעה ויתרה מזאת, מהחומר שמונח לפני עולה שהתובעת הוכיחה את קיום כל התנאים הדרושים לשם מתן צו עיקול זמני.

3.      התנאי הראשוןלמתן צו עיקול זמני קבוע בתקנה 362 (א) לתקנות סד"א ועל-פיו נדרשת התובעת להציג לבית המשפט ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיום עילת תביעה.

התובעת טענה שסיפקה לנתבעת 1 מוצרי ספורט שונים והנתבעת נותרה חייבת את סכום התביעה. עבור חלק מהסחורה משכה הנתבעת 1 לפקודת התובעת ששה שיקים בסך 56,500 ש"ח, אשר חוללו ולכן הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעים 2,3 ערבו לפירעון חובות הנתבעת 1. הנתבע 2 הינו מנהלה הרשום של הנתבעת 1, והנתבעת 3 הינה בעלת המניות של הנתבעת 1 ומנהלת החנות שלה בקניון מלחה בירושלים. 

התובעת הציגה ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיום עילת התביעה נגד הנתבעים וזאת באמצעות "טופס פתיחת לקוח", כתב התחייבות בחתימת הנתבע 2 וכתב ערבות בחתימת הנתבעים 2 ו-3, כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת 1 והשיקים שחוללו.

הנתבעים טענו שעומדת להם הזכות להחזיר לתובעת סחורה בשווי של 10% מהרכישות שהנתבעת 1 רוכשת. במקרה הנוכחי רכשה הנתבעת 1, לדבריה, סחורה בשווי של 500,000 ש"ח ולכן היא רשאית להחזיר 10% ממנה בסך 50,000 ש"ח, דהיינו - שווי השיקים שחוללו. הנתבעים טענו שחרף הסכמת הצדדים להשבת הסחורה, התובעת סירבה לקבלה למרות שהועברה לה רשימת הפריטים  המוחזרים ולמרות שהסחורה ארוזה ומוכנה להחזרה.

לעניין זה חשוב לציין שטענות הגנה של נתבעים יש לברר בהליך נפרד בדיון בהוכחות ואין מקום לעשות זאת במסגרת הדיון בסעד הזמני, אשר בו הבקשה העומדת למבחן היא הבקשה למתן סעד זמני ולא הגנת הנתבעים. כמו-כן, בית המשפט אינו יורד בדיון בסעד הזמני לשורשן של ראיות הצדדים.

ראו לעניין זה את רע"א 234/89 בנק ערבי ישראלי בע"מ נ' עירית אום אל פחם , פ"ד מ"ג (2) 617.

וכן ת.א. (ת"א) 1781/03 חיים רבינוביץ נ' יוסף נאמן . (לא פורסם).