החלטה בתיק בשא 17683/07 - פסקדין

1.         בפני בקשה להורות למשיבים להפקיד ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"), להבטחת תשלום הוצאות המבקשת, אם תדחה התביעה.

2.         המשיבים הינם תושבי העיר ג'בליה. ע"פ הנטען בכתב תביעתם, ביום 2/10/04 הרסו דחפורי המבקשת את ביתם, מבלי שהוצא קודם לכן צו הריסה, ומבלי שנתנה להם בגין כך התראה קודם לכן. כן נטען כי  ביצוע ההריסה נעשה ללא כל סיבה מוצדקת ומכאן התביעה.

3.         המבקשת מכחישה את טענות המשיבים, ואולם טוענת כי במידה וטענות המשיבים תתקבלנה בנוגע לביצוע ההריסה ע"י חיילי צה"ל, אזי יש לראות את הפעולה כפעולה מלחמתית כהגדרתה בחוק (סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות מדינה) תשי"ב 1952), ומכאן שאין להטיל עליה כל חבות בגין כך. עוד טוענת המבקשת כי ביום הארוע היה צה"ל בעיצומו של מבצע צבאי רחב היקף שמטרתו היתה לצמצם את ירי רקטות הקאסם משטח הרצועה לעבר ישראל.

4.         בקשתה זו נסמכת על היות המשיבים תושבי "חו"ל"-תושב המתגורר מחוץ לאזור השיפוט של מדינת ישראל. המבקשת טוענת כי אין כיום אפשרות לאכוף בשטחי הרשות, פסקי דין שניתנו ע"י בית משפט בישראל (צורפה בענין זה תעודת עובד ציבור), ומכאן הצורך, לשיטתה, בהטלת ערובה, שאחרת גביית הוצאות, אם תפסקנה, תהיה בלתי אפשרית.

5.         ב"כ המשיבים טוען בתגובה שהגיש כי לאור מצבם הכלכלי של המשיבים-הטלת ערובה משמעה סגירת שערי בית המשפט בפניהם, וכי זו, למעשה, מטרת הגשת הבקשה ע"י המבקשת. כן נטען כי סיכוי התביעה טובים מאוד: זאת בשל העובדה כי ההריסה בוצעה ללא צו חתום ממפקד האזור, ללא התראה, ומבלי שניתנה למשיבים הזדמנות לפנות את ביתם בטרם ההריסה ובכך להקטין באופן משמעותי את הנזק שנגרם.

6.         המבקשת הפנתה, בתשובתה, להחלטה שניתנה לאחרונה, ע"י כב' הרשמת פומרנץ בה הטילה ערובה בשיעור 40,000 ש"ח בנסיבות דומות.

דיון:

כבר נדרשתי לתת דעתי בענין דומה (ראה ת.א. 3612/07) ואין לי אלא לחזור על עיקרי הדברים

שכתבתי שם:

7.         ההסדרים המאפשרים לחייב תובע להמציא ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אם תדחה תביעתו, מבחינים בין תובע יחיד-בשר ודם, לבין תובע שהוא חברה. ההסדר בענין תובע יחיד מותווה בתקנה 519 לתקנות. תקנה 519 מאפשרת לאזן בין הצורך להבטיח את הוצאות הנתבע "הנגרר" להליך משפטי, שכרוך בהוצאות רבות, לבין זכותו של התובע להתדיין.

8.         הלכה פסוקה היא כי במקרה של תובע יחיד נוטה נקודת האיזון לטובתו של התובע:

"אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט לבעלי אמצעים, ועל כן, שומא על בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל בסבירות את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט". ע.א 2877/92 אלטיף נ' מורשת בנימין פ"ד מ"ז (3) 846, בעמ' 850.

נקודת המוצא היא שאין בית המשפט מחייב תובע בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד.

            ראה: ע.א. 544/89 אויקל נ' מפעלי מתכת פ"ד מ"ד (1) 647.

9.         זכות הגישה לבית המשפט הוכרה כזכות יסוד: "הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה....... זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי", בר"ע 2146/04, מ"י נ' עזבון באסל , ומכאן שהשימוש בתקנה 519 צריך שיעשה בצמצום ובמקרים חריגים בלבד.

            ראה עוד לענין זכות הגישה כזכות יסוד את פסקי הדין הבאים: ע.א 733/95 ארפל נ' כליל תעשיות פ"ד נא 577.

באותם מקרים חריגים בהם נעשה בה שימוש בתקנה 519, אזי, יש לתת משקל ראוי לזכות הגישה לבית המשפט, בקביעת גובה הערובה . ראה: 6857/00 רוטה נ' מרק נצבייט פ"ד נד(4) 707.

10.        ואולם, אל מול זכות הגישה לבית המשפט עומד הצורך להגן במקרים מסויימים על זכותו של הנתבע שלא יצא עם "חור בכיסו" אם תדחה התביעה נגדו. על בסיס צורך זה נפסק כי נימוק מספיק לחיוב בערובה הוא מצב שבו מתגורר תובע מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו (זאת כמובן כשאין בידי התובע להצביע על נכסים בארץ מהם ניתן להפרע).

ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהד' שביעית-1995 עמ' 900.