החלטה בתיק בשא 176779/05 - פסקדין

עניינה של החלטה זו, בבקשת הנתבעים, להורות לתובעו ת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם, בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי תקנה 353א' לחוק החברות, תשנ"ט - 1999.

1.         ביום 5.8.02 הגישו המשיבות תובענה כנגד המבקשים על סך 366,523 ש"ח, בהליך של סדר דין מקוצר. המבקשים עתרו בבקשת רשות להגן, בקשתם נתקבלה, והדיון בתובענה עבר להתברר בפסיה של תובענה רגילה.

            בנוסף, הגישו המבקשים תביעה שכנגד על סך 500,000 ש"ח (להלן: "התביעה שכנגד").

3.         במסגרת ההליכים המשפטיים בתובענות, הגיעו למשרדו של ב"כ המבקשים, תצהיר תגובה ותצהיר עדות ראשית מטעם המשיבות, מהם עולה, כי מנהליהן של המשיבות, מכרו את כל נכסיהן וזכויותיהן של המשיבות לחברת קרליין, וכעת נותרו המשיבות נעדרות רכוש ו/או פעילות עסקית.

4.         בנסיבות אלו, חוששים המבקשים, כי באם יזכו בדין בתביעה שכנגד, יתכן וימצאו עצמם בפני שוקת שבורה בכל הקשור עם גביית הוצאות המשפט מהמשיבות, ומכאן הבקשה שבפני.

5.         המשיבות מצידן מתנגדות לבקשה. 

לטענתן, המשיבה 1 התקשרה ביום 31.12.03 בשני הסכמים, האחד עם חברת אגיס תעשיות (1983) בע"מ ומספר חברות בנות שלה, והשני הינו הסכם ניהול לפיו, מנהליהן של המשיבות, מונו למנכ"לים משותפים של חברת קרליין (פרמאגיס) בע"מ.

המשיבה 1 הינה חברה פעילה גם כיום, ואיננה חייבת בכספים כלשהם.

הסכמי ההתחשבנות נשוא התובענות, נכרתו בין המבקשים לשתי המשיבות יחד, כך שדי בחוסנה הפיננסי של המשיבה 1,  בכדי לייתר את הצורך בחיוב שתי המשיבות בהפקדת ערובה.

עוד טוענות המשיבות, כי מתצהירו של המבקש 1 עולה, כי כבר בעת הגשת התביעה שכנגד (אפריל 2003), ידעו המבקשים על מכירת זכויותיהן של המשיבות כאמור, אולם בחרו שלא לנקוט בהליכים כלשהם להבטחת תשלום הוצאותיהם, על אף שהיו זכאים לכך מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984.

שיהוי זה יש בו כדי להצביע על כך, כי מאז ועד היום, לא חל כל שינוי במצבן של  המשיבות, וכי לא היה למבקשים חשש אמיתי, כי אם יזכו בדין, לא תשולמנה להם הוצאות. כמו כן, המבקשים לא הוכיחו את סכומי ההוצאות להם עתרו בבקשה, אלא טענו באופן סתמי לסכומים מופרכים.

6.         סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (חוק החברות (תיקון מספר 3) התשס"ה - 2005, פורסם ביום 17.3.2005) קובע:

"353.א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

תיקון זה השיב למעשה את ההלכה שהייתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט.

הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא, כי חברה, צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט, כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחויב בהן.

7.          סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 כאמור לעיל, מסמיך את בית המשפט לחייב תובעת-חברה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי, וזאת על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני, ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו שהיא זכות יסוד.

שיקול הדעת של בית המשפט נקבע בהלכה הפסוקה:
"שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החיבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטיה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו" (רע"א 377/87 חליל ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות, פ"ד מא (4), 522, 523-524).

8.         מהמקובץ עולה, כי יש לערוך איזון בין האינטרסים הנוגדים של כל צד וסבורני,  כי בנסיבות העניין, האיזון נוטה לטובתן של המשיבות.