החלטה בתיק בשא 17559/05 - פסקדין

1.         בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד המבקש משני טעמים, האחד התיישנות, והשני, ששוויה של התביעה נישום בחסר על ידי התובעים.

2.         תחילתה של התביעה העומדת בבסיס הבקשה, הוא בהליך שננקט על ידי המשיבים ( להלן "התובעים" ) ביום 11.1.90 לסילוק ידו של המבקש ( להלן "הנתבע" ) מחלקת מקרקעין באדמות מנשיה בת.א 310/90 ( להלן " התביעה הראשונה" ). ביום 16.8.93 דחתה כב' השופטת שטמר את טענת הנתבע בדבר היותו דייר מוגן בחלקה והורתה לו לפנות את החלקה, תוך שהיא נותנת לו אורכה לפינוי עד ליום 1.1.95 בכפוף לתשלום סך של 6,000 דולר מראש על חשבון דמי השכירות המגיעים לתובעים מהנתבע. לעניין דרישתם של התובעים לפיצול סעדים לצורך תשלום שכר ראוי, נקבע בפסק הדין  כדלקמן:

"התובעים ביקשו פיצול סעדים לצורך תביעה נפרדת של השכר הראוי המגיע להם החל מ-1989 וכל עוד הנתבע בנכס. השכר האחרון ששילם הנתבע הוא 2,000 דולר ארה"ב לשנה מראש.

אני קובעת כי תנאי להשהיית הפינוי עד 1.1.1995 הוא תשלום מראש על חשבון דמי השכירות של סכום בשקלים השווה ל-6,000 דולר ארה"ב וזאת עד ליום 1.9.93. על הנתבע לשלם סכום זה לתובעים עד לתום המועד הנ"ל, שאם לא, יהיו התובעים זכאים לפינוי הנכס מיידית." (עמ' 20 לפסק הדין).

3.         על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה ( ע"א 553/93 ). הערעור התקבל ופסק הדין בוטל לאחר שבית המשפט קבע כי הנתבע רכש מעמד של דייר מוגן בחלקה בעקבות אביו המנוח.

4.         על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון החליט לתת רשות ערעור וביום 27.5.99 החליט לקבל את הערעור תוך שהוא קובע כי מעמדו של הנתבע בחלקה הוא כשל מי שניתן לו רשיון הדיר לשימוש במקרקעין, וכי עם ביטול הרשיון, חלה על התובעים חובה לשלם לנתבע פיצוי הולם עבור ההשקעות שהשקיע בחלקה. ובלשון בית המשפט:

"בהתחשב בתשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי השופטת של בית המשפט קמא, אינני סבורה כי המקרה דנן מצדיק סעד של מניעת ביטול הרישיון, והדבר אף לא נטען בפנינו. עם זאת נראה לי כי יש להתנות את ביטול הרישיון ואת פינוי המשיב [הנתבע - ש.ב.] מהחלקה בפיצוי הולם עבור ההשקעות שהשקיע בחלקה ועבור הוצאותיו בגין חיסול עסקו המתנהל בחלקה מזה שנים רבות...

סוגיה זו בדבר הפיצוי המגיע למשיב, לא התבררה בערכאה הראשונה. לפיכך, אם דעתי תישמע, יוחזר התיק לבית משפט השלום על מנת שיכריע בשאלת הפיצוי המגיע למשיב. לצורך ההכרעה בשאלה זו יותר לצדדים להביא ראיות ולהשמיע את טענותיהם בפני בית המשפט. פינויו של המשיב מהחלקה יותנה בכך שהמבקשים ישלמו למשיב את סכום הפיצויים שיקבע על ידי בית המשפט קמא. אין בתוצאה זו כדי לפגוע בזכותם של המבקשים לתבוע דמי שימוש ראויים בגין תקופת החזקה בחלקה."

            יובהר כי אף אחד מהצדדים לא מצא לנכון לצרף את החלטות בתי המשפט השונות, על כן, האמור בהחלטה זו מתבסס על מה שכתוב בכתבי בי הדין שהוגשו על ידי הצדדים.

5.         ביום 19.3.02 פנו התובעים בבקשה לבית משפט זה לחדש את הדיון בתביעה הראשונה. כן הגישו בקשה לפיצול סעדים על מנת שיתאפשר להם בעתיד להגיש תביעה נגד הנתבע לתשלום דמי שימוש ראויים בגין החזקתו בחלקה.

6.         ביום 15.4.04 נעתר כב' השופט טובי לבקשה לפיצול סעדים וקבע כדלקמן:

"בענייננו, מדובר בשתי עילות שונות ונפרדות, שכן מסכת העובדות המקימה את זכותם של המבקשים לתבוע את פינויו של המשיב נוגעת לרישיון שניתן לו להחזיק במקרקעין ואשר בוטל, ולכן קמה להם זכות לתבוע סילוק יד. העילה האחרת מתבססת על עובדת החזקה שנעשתה לאחר ביטול הרישיון ואשר בגינה נתבעים דמי השימוש הראויים. ודוק, התביעה הכספית לדמי שימוש ראויים טרם התגבשה באשר המשיב טרם פינה את הנכס."

בזיקה לתקופה שבגינה רשאים התובעים לדרוש דמי שימוש ראויים וטענת ההתיישנות שהועלתה בתשובת הנתבע, כב' השופט טובי קבע כדלקמן:

"איני נדרש לטענות שמעלה המשיב לגבי התקופה אליה תתייחס התביעה הכספית העתידית. טענות אלה, לרבות טענת ההתיישנות, מקומן להתברר בפני המותב שידון באותה תביעה לכשתוגש."

7.         ביום 15.4.04 מונה בתביעה הראשונה, מומחה מטעם בית המשפט על מנת לשום את שווי השקעותיו של הנתבע בחלקה, ואת שווי דמי השימוש הראויים .

            המומחה העריך את ההשקעות בסכום כולל של 98,000 דולר, ואת דמי השימוש הראויים המשוערכים - החל משנת 1989 ועד ליום 12.1.05 - בסכום של 1,186,483 ש"ח.

8.         ביום 14.9.05 הגישו התובעים את התביעה המונחת בפניי. בתביעה עתרו לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים כפי שנקבעו על ידי המומחה החל משנת 1989 ועד סוף שנת 2004 ( 1,186,483 ש"ח ). מסכום זה ניכו את סך השקעותיו של הנתבע על פי הערכת המומחה בתביעה הראשונה ( סכום של 441,000 ש"ח השווה ל- 98,000 דולר), ועל אף שהיתרה לאחר ניכוי זה עמדה על סך של 745,483, ש"ח, אלא שמטעמי אגרה, הם העמידו את תביעתם על סכום כולל של 506,000 ש"ח.

9.         עד כאן העובדות הצריכות לעניין.

הנתבע בבקשתו טוען כי דין תביעת התובעים לתשלום דמי שימוש ראויים החל משנת 1989 להדחות מחמת התיישנות, וכי קיזוז השקעותיו של הנתבע לצורך הגשת תביעה זו, נעשה שלא כדין ועל מנת להתחמק מתשלום מלוא האגרה החלה על התביעה.