החלטה בתיק בשא 175356/07 - פסקדין

לפני התנגדות שהוגשה באיחור, בקשה להארכת מועד להגשתה ובקשה לתיקונה של ההתנגדות. שתי הבקשות הראשונות הוגשו ע"י המבקש בהוצל"פ ואילו בקשת התיקון הוגשה לביהמ"ש ימים מספר לפני הדיון, שהתקיים לפני ביום 11.12.07, במהלכו נחקר המבקש וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם.

עניינן של בקשות אלה הינו שיק ע"ס 46,000 ש"ח, משוך על שם המבקש, אשר חולל עקב הודעת ביטול. המשיבה הינה צד רחוק בשטר, כאשר הנפרע הינו אדם בשם קשקוש קשקוש, עימו התקשר המבקש בעסקת היסוד (להקמת מבני רפתות) וקיימת נסבת נוספת, חברה בשם א.מ.י.ד פיננסיים בע"מ, אשר, ככל  הנראה, קיבלה את השיק לידיה מאת הנפרע וביצעה עסקת נכיון מול המשיבה, במסגרתה הוסב השיק למשיבה.

לעניין הבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות

מסירת האזהרה לידי אשת המבקש נעשתה ביום 22.8.07 וההתנגדות הוגשה ביום 9.10.07 בלישכת ההוצל"פ. בהתאם לסעיף 106 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"מ-1979, התנגדות לביצועו של שטר תוגש תוך עשרים יום מיום שהומצאה האזהרה. בהתאם לתקנה 128 לתקנות אלה, תקופת פגרה של לשכת בתי המשפט לא תבוא במניין הימים להגשת התנגדות. תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), תשמ"ג-1983 מגדירות את תקופת הפגרה הרלבנטיות. עיון בלוח השנה מלמד, כי במקרה דנן, רלוונטית פגרת הקיץ בלבד, שהסתיימה ביום 31.08.07, שכן מנין 20 ימים מיום 1.9.07 מלמד, כי היה על המבקש להגיש התנגדותו עד ליום 23.9.07 (שכן יום 21.9.07 הינו יום ו'). ממועד זה ועד ליום הגשת ההתנגדות, 9.10.07 חלפו 23 ימים, המהווים את משך האיחור בהגשת ההתנגדות.

המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדותו, על גבי טופס של ההוצל"פ, תוך סימון סעד 135, הדן בהארכת מועד להגשת התנגדות. ואולם, לגוף הבקשה, הסתפק המבקש במשפט לאקוני, כי התיק טופל ע"י עו"ד, אשר "משך" את הטיפול ומכאן האיחור. הא ותו לא. בקשה זו, להבדיל מההתנגדות עצמה, אף איננה נתמכת בתצהיר, על אף שכוללת טענה עובדתית.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת, לגבי מועדים שנקבעו בחיקוק, הוא המקרה שלפנינו, כי רשאי ביהמ"ש להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו.

במקרה דנן, המבקש הגיש בקשותיו הנ"ל בהוצל"פ בעצמו, כאשר כאמור הטעם המוצג על ידו לאיחור הינו, כי זה נבע מכך, שבא כוחו אותה עת, אשר טיפל בענין עבורו, "משך" את ההליכים. במסגרת הדיון שהתקיים בפני, כאשר המבקש כבר מיוצג כיום ע"י ב"כ אחר, ומחקירתו של המבקש בנקודה זו עלה, כי לאחר קבלת האזהרה, היה המבקש מיוצג לא ע"י עו"ד אחד, אלא ע"י שני עו"ד, אשר כל אחד מהם, בתורו, יצר קשר עם ב"כ המשיבה וניסה ליישב את המחלוקת בפשרה, אך הדבר לא הסתייע. מכל מקום, בשום שלב, לא התבקשה, מראש, וממילא לא ניתנה, הסכמת ב"כ המשיבה, או הסכמת ר' הוצל"פ, לדחיית מועד הגשת ההתנגדות עד למיצוי המגעים הנ"ל. כל טענה בענין זה אף לא הוצגה ע"י המבקש.

במסגרת סיכומיו בעניין הבקשה להארכת המועד, ובנוסף לטענות הנ"ל, טען ב"כ המבקש עוד, כי מדובר בחקלאי, שהינו אדם מבוגר, כבן 70 שנה, אשר אינו מצוי בפרוצדורה הדרושה ובלוחות הזמנים וכי כנגד כל מחדליו הנ"ל, אשר אינם מוכחשים, עומדת זכותו, שהינה זכות יסוד, לגישה לערכאות ולקבלת יומו בפני ביהמ"ש. זאת,  בפרט כאשר הודגש, כי מעשיו לא נבעו מזלזול בהליך או בביהמ"ש, או בצד שכנגד, אשר עמו, כאמור, אף ניסה לנהל מגעים לפשרה, באמצעות ב"כ הקודמים.

כלומר, לפנינו מצב דברים, בו אין ספק, כי המבקש היה מודע להליך ההוצל"פ, ואף פנה לקבלת יעוץ משפטי וקיבל טיפול בעניינו, אלא שטיפול זה לא הסדיר את נושא ההתנגדות, בין בדרך של הגשתה במועד, במקביל לניהול מו"מ לפשרה, ובין בדרך של בקשה מבעוד מועד לקבלת ארכה לשם ההגשה מאת ב"כ המשיבה.

הואיל וכידוע, אי ידיעת הדין אינה פוטרת מתחולתו, הרי שמדובר בהתנהלות רשלנית, בין של המבקש עצמו, אשר התעלם מתוכנה של האזהרה אשר אין חולק כי קיבל לידיו, ובין של ב"כ השונים, אם וככל שטעו בידיעת או הבנת הדין ו/או שכשלו מלהצביע בפניו על החשיבות הרבה שבעמידה בלוח הזמנים שבתקנות ההוצל"פ לצורך הגשת ההתנגדות.

נקודת המוצא אשר נקבעה בפסיקה ביחס לדרישת "טעם מיוחד" הינה, כי טעם כאמור הינו גורם חיצוני, אשר לבעל הדין אין כל שליטה עליו, ואשר יש להוכיחו. אף נפסק, כי אי ידיעת החוק אינה מהווה גורם חיצוני או טעם מיוחד. זאת ועוד: ההנחה היא, שטעות, כשלעצמה, גם אם היא טעות תמת לב, אינה בבחינת טעם אופרטיבי, כלומר, טעות המצדיקה הארכת מועד.  

(ראה: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' שביעית, עמ' 722).

עם זאת, לאחרונה ישנה נטיה בפסיקה להגמיש את הדרישה ל"טעם מיוחד". כך, נפסק כבר, כי גם טעות של עורך-דין עשויה להחשב כ"טעם מיוחד", ובלבד שלא יהא בכך משום פגיעה משמעותית בציפיות בעל הדין שכנגד. (ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח דינים עליון נה 58; בש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אהרון אמנון, פד"י נ"ד(4) 702).

עוד הוכרה כ"טעם מיוחד" טעותו של המבקש, שהאמין כי בקשתו לביטול פסק דין, מטופלת על ידי בא כוחו.

כן הבחינה הפסיקה לעניין "טעם מיוחד" בין מקרים של איחור בשלב הגשת ערעור לבין מקרים בהם לא היה למבקש יומו כלל בפני בימה"ש, שכן מדובר בהליך ראשון בפני הערכאה הדיונית, אשר הנגישה אליה, להבדיל מהנגישות לערכאת הערעור, הינה זכות יסוד מוגנת.

(ראה: בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות, פ"ד מח(4)872).

הרקע לריכוך הדרישה ל"טעם מיוחד" הניכר בפסיקה, נעוץ, במידה רבה, במשקל ההולך וגובר הניתן בימינו לזכות היסוד של גישה לערכאות ולקבלת יומם של בעלי דין בפני ביהמ"ש, לצורך בירור טענותיהם לגופן.

הגישה הנהוגה סוכמה ע"י כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תקדין עליון (1) 2002 746, כדלקמן:

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת מועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל דין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה ... כל מקרה ונסיבותיו".