החלטה בתיק בשא 172774/06 - פסקדין

1.      לפניי בקשה לדחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי.

2.      ביום 25.7.2006 הגיש התובע את תביעתו, שעניינה נזקים עקב ביצוע עסקה לרכישת דירה ברחוב השקמה 4 ביפו.

3.      ביום 29.8.1993 נמכרה הדירה לתובע על-ידי הנתבעת 1, לאחר ששופצה והורחבה על-ידה. בשנת 2002, כאשר ביקש התובע למכור את דירתו לקונה פוטנציאלי, נמצא, כי להרחבה שבוצעה לא הוצא היתר בניה, והקונה ביטל את הרכישה. היא נמכרה לו במחיר מופחת בשנת 2006.

4.      התובע טוען, כי נגרמו לו נזקים כספיים כתוצאה מהעדר היתר בניה, ובכלל זאת סכום הנחוץ להוצאת ההיתר, הפסד בגין אי מימוש מכירת הדירה במועד המקורי, ירידת ערך ועוגמת נפש.

5.      התובע הגיש את תביעתו נגד הנתבעת 1 וכנגד נתבעים נוספים. ביום 31.10.2006 נמחקה בהסכמה התביעה כנגד הנתבעת 2 (עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל). ביום 5.7.2007, נדחתה על הסף התביעה כנגד נתבעת 3 (חלמיש חברה ממשלתית-עירונית לשיקום ולהתחדשות שכונות בת"א-יפו בע"מ) וכנגד נתבעת 4 (עו"ד תאנה ארז), בשל התיישנות העילה. במאמר מוסגר, יצוין, כי התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ערעור על החלטה זו, אשר תלוי ועומד.

6.      נותרה, אפוא, הנתבעת 1, אשר הגישה הודעות צד' ג' כנגד הנתבעות האחרות. הן מצדן סבורות, כי דינן של ההודעות כנגדן להידחות על הסף מחמת התיישנות.

7.      טענות הצדדים:

על-פי הנטען בכתב התביעה המתוקן (הוגש ביום 7.2.2007), הנתבעת 1, אשר היתה בעלת הזכויות בדירה ומכרה לתובע את הדירה המורחבת, לא גילתה לו, כי אין היתר בניה להרחבה וכי חלקה הגדול של הדירה הוא בלתי חוקי.

8.      לטענת הנתבעת 1, מבוססת התביעה כנגדה על אירועים שקדמו לחתימת החוזה והסתיימו, לכל המאוחר, ביום חתימתו. מכאן, שעילת התביעה כנגדה נוצרה לא יאוחר ממועד זה. עוד נטען, כי התובע השתהה בהגשת תביעתו מעבר לכל זמן סביר, ומכאן שגם ויתר על טענותיו וזכויותיו כלפיה. בנוסף, גרמו לה מחדליו והשיהוי הרב לנזקים ולקושי ראייתי.

9.      התובע טוען, כי בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התחיל מרוץ ההתיישנות רק בשנת 2002, עם הגילוי שהדירה נמכרה לו ללא היתר בניגוד לאמור בחוזה. התובע אף דוחה את טענת השיהוי. הוא טוען, כי הגיש תביעתו בפרק זמן סביר, אשר במהלכו, לא ישן על זכויותיו, אלא ניהל מגעים עם הנתבעות במטרה לפתור את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. בנוסף, טען כי ידעו הנתבעות על העדר ההיתר ועל טענותיו כלפיהן, ולכן היה עליהן לשמור החומר הנוגע לענינו. גם אם היה בזמן שחלף כדי ליצור קשיי הוכחה, הרי שאלו אינם יכולים להוות בסיס לדחיית תביעה.

10. דיון

איתור המועד הנכון להתגבשות עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מרוץ ההתיישנות נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג, תוך ניסיון לאזן בין אינטרס המזיק מחד ואינטרס הניזוק מאידך, ותוך שמירה על אינטרס הציבור כולו מן הפן השלישי (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 558).

11. לצורך האיזון בין שלושת האינטרסים שלעיל, קבע המחוקק את התקופות הנקובות בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן- " החוק") ולפיו:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא, בשאינו מקרקעין - שבע שנים..." 

בסעיף 6 נקבע, כי " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

12. אין חולק, כי עילת תביעתו של התובע כנגד הנתבעת 1 הינה חוזית, ונוגעת לשלב הטרום חוזי ולחוזה עצמו. לכאורה, נולדה העילה כנגד הנתבעת 1 לכל המאוחר במועד חתימת החוזה. אלא שהתובע מבקש להסתמך על הוראת סעיף 8 לחוק, לפיה נדחה מועד תחילת תקופת ההתיישנות למועד מאוחר יותר - לשיטתו שנת 2002, אז התגלו לו העובדות הרלבנטיות לתביעה. טענה זו העלה התובע גם בתגובתו לבקשות המקדמיות הקודמות שהוגשו על-ידי הנתבעות 3-2.

13. סעיף 8 לחוק קובע, כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. "

14. בהתאם להוראת סעיף 8 הנ"ל, ולפסיקה, נדחה מועד תחילת ההתיישנות בהתקיים ארבעה תנאים: נעלמו מן התובע עובדות; העובדות הן מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה; חוסר הידיעה נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע; התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה (ראה: ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל (תמר, כרך א', 1991), 204, ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח', פ"ד מט(5) 485, 497).