החלטה בתיק בשא 17198/05 - פסקדין

הבקשה שבפניי הינה בקשתו של המפרק הזמני של מועדון הכדורגל הפועל רמת-גן (להלן: "המפרק") כי אחייב את עיריית רמת-גן להעביר לקופת הפירוק את כספי הקיצבה שאושרו לקבוצה טרם הפירוק. העירייה סירבה להעביר כספים אלה בטענה כי היא רשאית לקזז מן הסכום סך של 180,000 ש"ח, בגין ערבות העיריה לחובות הקבוצה כלפי בנק הפועלים. זכות זו לקיזוז קיימת, לשיטת העירייה, מכח "מעמדם המיוחד של כספי ההקצבה", כלשונה, ולחליפין לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. יתרת הכספים לא הועברו, לטענת העיריה, בשל עיקולים שהוטלו על הכספים  על-ידי צדדי ג', ובשל נימוקים נוספים.

ביום 8.8.05, ניתנה החלטה בידי כב' השופט ורדי, אשר חייבה את העיריה להעביר למפרק את הכספים, זולת אלו לגביהם נטענה זכות קיזוז. טענה זו יתרה את ההכרעה בטענות שנגעו לעניינם.

למעלה מן הצורך, יש לציין כי מרגע בו נקלעה החברה לפירוק זמני, הרי שעיקולים שאינם הושלמו בטלים, ואין הם יכולים לתפוס נכסים השייכים לקופת הפירוק.

לאור זאת, לא נותר אלא להכריע במחלוקת הנוגעת לזכות הקיזוז. מאחר ומדובר במחלוקת משפטית בלבד, אשר הכרעתה במהירות חיונית להמשך הפעלת הקבוצה כ"עסק חי", החלטתי כי ראוי וצודק לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה:

1.      טענתה הראשונה של העיריה מתבססת על "אופיים המיוחד" של דמי ההקצבה, כלומר, כספים אשר העירייה אינה חייבת להעניקם, ועל המבקשים אותם לעמוד בחובות כאלו ואחרות כלפיה. אולם, בנסיבות המקרה שבפניי, אין באמור לעיל בכדי להצדיק את עמדת העירייה.  
אין חולק, אמנם, כי הקצבת כספים לקבוצות ספורט אינה בגדר חובה חוקית של העירייה (אף כי עידוד הפעילות הספורטיבית עולה בהחלט בקנה אחד עם סמכות העיריה לדאוג לרווחת תושביה), והיא רשאית שלא ליתן הקצבות, וכן לקבוע את גודלן לפי מצבה הכספי ושיקולים נוספים. אולם, מדובר בגוף שלטוני, המחוייב לאמות מידה גבוהות של הגינות, וכן לחלוקת הכספים באופן שיוויוני ובלא משוא פנים בין הקבוצות השונות.

אין ספק, כי בית המשפט של פירוק לא היה מוסמך להתערב ולקבוע כי חובה על העירייה להקציב כספים לקבוצות ספורט, או להתערב בשיקולים הקובעים את גובה ההקצבה. אולם, כאשר ניתנה החלטה בפועל, ונקבעה הקצבה על-ידי מוסדות העיריה המתאימים, הרי שמכאן ואילך מדובר בכספים המגיעים לקבוצה כמו כל סכום שהיא זכאית לקבל ממקור אחר, והקבוצה רשאית להסתמך על האישור. מצב בו רשאית העירייה לחזור בה בכל עת מחובתה לשלם את הסכום שאושר, הינו מצב בעייתי אשר ספק גדול אם הוא מתיישב עם דיני המשפט הציבורי בכלל, ועם דיני ההבטחות השלטוניות בפרט.

2.      לעניין זה אוסיף ואעיר, כי לא מצאתי דין או תקנה לפיה הקצבות עיריה לגוף בפירוק מפעיל (או הקפאת הליכים) בטלות מאליהן. ספק בעיני אם בטלות מעין זו מתיישבת עם השאיפה לעודד שיקום של גופים קורסים. בכל מקרה , ספק אם ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור לאחר האישור הסופי של הכספים, שכן האישור יצר הסתמכות אצל הצד שכנגד. 

בנסיבות המקרה שבפניי, די לומר כי במקום בו חלה על העיריה חובה לעמוד בהחלטותיה ולשלם הקיצבה שנקבעה, הרי שלא ניתן להסתמך על "נהלים" ו"מנהגים" עמומים בכדי להמנע מכך, או להתנות את האמור לעיל בתנאים הסותרים את הדינים הקוגנטיים של דיני חדלות הפרעון.

אם וכאשר קיימים חובות מקבילים של העיריה והקבוצה זו לזו, הרי שיש לדון בהם לפי הכללים הרגילים החלים על קיזוז בחדלות פרעון, ואין העירייה יכולה להפיק יתרון מכך כי "באופן היסטורי", לא חלה עליה חובה לקבל את החלטת התקצוב כפי שהתקבלה בפועל. זאת כשם שדיני הפירוק אינם תומכים, בדרך-כלל, בהבחנה בין חובות, לפי השאלה האם הם נוצרו באופן רצוני או בלתי רצוני.
כך למשל, אין ממש בטענה הלקונית, כי העיריה "התייחסה" אל כספי ההקצבה כבטוחה במקרה שתדרש לשלם ערבויות עליהן חתמה עבור הקבוצה.

אמנם, אין ספק כי בטרם קבלת החלטת התקצוב, רשאית העיריה להפחית מגובה המענק חובות שחבה לה הקבוצה משנים קודמות. אלא שמצב זה משתנה, כאמור, מרגע בו נתקבלה ההחלטה ונקבעה ההקצבה באופן סופי. זאת ועוד; ספק גדול, אם ניתן להתייחס לעניין זה כ"בטוחה" דווקא, משום שנקל לראות כי כספי ההקצבה אינם משועבדים, ואינם עומדים באף אחד מדיני הבטוחות.

3.      כעת, יש לדון בטענתה האחרונה של העיריה, לפיה חל על המקרה סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, המקנה לה את הזכות לקזז מתוך חובה נשוא ההקצבה את החוב הנגדי שנוצר בשל תביעת בנק הפועלים כי תשלם את הערבות.
בעניין זה, אכן צודקת העירייה בטענתה כי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל חל על המקרה.

מדובר במצב בו ניתן צו הפירוק הזמני לאחר קריסתה דה-פקטו של הקבוצה והיקלעותה למצב מובהק ובלתי-שנוי במחלוקת של חדלות פרעון. זאת להבדיל ממצב בו הסוגיה שנויה במחלוקת, ותידון אך ורק במועד הדיון בצו הקבוע  (ראה האמור בהחלטת כב' השופטת אלשיך בפש"ר 1398/02 בש"א 22169/02, אמדאוס דוולופמנט אינק נ' הבנק למסחר ואח').

אולם, די בבחינה קצרה של סעיף 74 בכדי להיווכח כי אין העיריה עומדת בתנאיו בנסיבות המקרה שבפניי. בעוד שחובה של העירייה לקבוצה (ההחלטה הסופית על ההקצבה וגובהה) התגבש טרם צו הפירוק, הרי שתביעתו של הבנק מן העיריה בגין הערבות באה, במובהק, לאחר מתן צו הפירוק הזמני, ולאחר שהקבוצה הוכרזה בפומבי כחדלת פרעון.

חוסר יכולתה של הקבוצה לשלם לבנק הינו מקרה מובהק של "נזק תלוי קריסה", אשר בא לעולם בשל ההקלעות לחדלות פרעון וצו הפירוק האוסר על העברת תשלומים אינדיבידואליים לנושים, תוך הפנייתם למנגנון של הגשת תביעת חוב.
מכאן, שלא מדובר בחוב שנוצר טרם צו הפירוק ודי בכך כדי לקבוע כי תנאי סעיף 74 אינם מתקיימים. לכן, אין העירייה זכאית לבצע קיזוז (זאת, להבדיל מהתחשבות בנזקים שנגרמו במסגרת קביעת גובה ההקצבה לשנה הבאה).