החלטה בתיק בשא 171780/07 - פסקדין

1.         לפניי בקשה לסילוק תביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית ובשל העדר עילה.

2.         עסקינן בתובענה שעילתה כספית- השבת תשלום עבור קרן חניה (כופר חניה). תשלום זה שולם למבקשת על-ידי המשיבה, כתנאי לקבלת היתר בניה מהנתבעת 2 (הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל-אביב-יפו), לבניית בית ברחוב סגולה 6 בתל-אביב.

התשלום עבור קרן החניה נדרש לאור סעיף 2(ב) לתוספת שבתקנות התכנון והבנייה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983,  לצורך השתתפות בהקמת חניון ציבורי.

3.         כתב התביעה המקורי הוגש ביום 25.4.2004, ומאז תוקן פעמיים.

בתביעתה המתוקנת (מיום 29.5.2007), טוענת המשיבה, כי חויבה בתשלום נשוא התביעה שלא כדין, בין היתר, משום שטרם הוקם חניון בקרבת הנכס, שלשמו נגבו הכספים, וחלף פרק הזמן הסביר להקמתו.

כן מתבקשת הצהרה על בטלותו של התיקון לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה)(תיקון), תשס"ד-2004, ולחילופין ביטול תוקפו הרטרואקטיבי של התיקון. המשיבה סבורה, כי תיקון זה מיום 17.6.2004 הינו בלתי סביר ומפלה.

4.         על-פי תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית משפט לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת " לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת" (ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי, פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח', פד"י נד (4) 464, 478).

5.         מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156).

סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דרסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668).

6.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל ועל כן יש למחוק על הסף את התביעה הנדונה.

7.         המבקשת טוענת כי התביעה נסמכת בחלקה על תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983, בנוסחן הישן, שכבר איננו בתוקף, שכן ביום 17.6.2004 נכנס לתוקפו תיקון של תקנות החניה, אשר חל למפרע מיום 24.7.1985. לגרסתה, קיים חניון ציבורי מתוכנן בקרבת הנכס, העומד בדרישות התקנות שבתוקף. זאת ועוד, בחלקה האחר של התביעה, מבוקש להשיב כספים ששולמו לקרן חניה, למרות שטרם הגיע המועד לכך, שכן לפי התיקון לתקנות החניה, נקבע פרק זמן של עשר שנים ממועד מתן ההיתר להקמת החניון הציבורי. הואיל והיתר הבניה ניתן למשיבה ביום 29.5.2000 הרי שאין עילה להשבת כספים לפני יום 30.5.2010.

8.         המשיבה מתנגדת לבקשה וסבורה, כי הטענות הנטענות בתביעה, אם תוכחנה, תאפשרנה לקבל את הסעד המבוקש בתביעה. כך, לנוכח טענותיה באשר לתוקף התיקון לתקנות החניה ו/או התוקף הרטרואקטיבי לתיקון זה, לנוכח ההפרה הצפויה בכך שאין המבקשת מתעתדת להקים חניון לפי תב"ע 2606 (לפיה אמור לקום חניון בסמוך לנכס שבנתה המשיבה), ומשום שבפועל נגבה התשלום עבור קרן חניה בתור "מס" לצורך פתרונות חניה כלליים לעיר ולא כ"דמי השתתפות" בהוצאות הקמת החניון הספציפי, וזאת ללא בסיס חוקי. עוד נטען, כי על המבקשת להשיב למשיבה את הכספים ששילמה עבור קרן החניה מכוח עקרון השוויון, כשם שהושבו לאחרים בתיקים דומים.

9.         מסכימה אני עם טיעוני המבקשת כי לאור הוראות תקנות החניה, בנוסחן דהיום, הוגשה התביעה בטרם חלף המועד הקבוע בדין להקמת החניון הציבורי, היינו עשר שנים ממועד הוצאת ההיתר (29.5.2000). זאת ועוד, על פי תוכנית מאושרת מיועד שטח המצוי בסמוך לנכס המשיבה להקמת החניון האמור. משכך, ובהתאם למצב המשפטי הקיים, מצאתי, כי טענותיה של המשיבה הינן מוקדמות ותיאורטיות ואין לה, לפחות בשלב זה, עילת תביעה כנגד המבקשת לעניין אי הקמת החניון הציבורי בסמוך לנכס.

10.       לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להידרש כאן לטענות הנוגעות לחוקיותו, תוקפו וסבירותו של התיקון לתקנות ושל גביית קרן החניה. מה עוד, שבניגוד לעמדת המשיבה, אינני סבורה, כי טענות אלו מצויות בסמכותו של בית משפט זה מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, שכן אין הן מתעוררות כשאלות אגביות בהליך זה, כי אם כשאלות עיקריות ומרכזיות בו. על כן, לא ניתן לומר, כי בית משפט זה מוסמך לדון בהן מכוח סמכותו הנגררת.

11.       לצורך הדיון בבקשה זו, אין צורך להתעמק בשאלת הסמכות העניינית. די שאציין, כי על-פניו מדובר בתביעה מוקדמת שטרם הגיעה זמנה להתברר.

12.       לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת והתביעה נמחקת על הסף.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום י"ד בשבט, תשס"ח (21 בינואר 2008) בהעדר הצדדים