החלטה בתיק בשא 170575/06 - פסקדין

1.                  המשיבה מתגוררת בבנין מגורים ברחוב שינקין 33 בתל-אביב, בו מנהלות

            ומפעילות  המבקשות (או מי מהן) מסעדה בשם "אורנה ואלה".

2.                  בכתב התביעה טוענת המשיבה, כי לאור פעילותה הרבה של המסעדה, החליטו

             המבקשות על דעת עצמן, ללא רישיון וללא קבלת היתר, לחרוג מגבולות המסעדה ולהרחיב את תחום פעילותה בכך שרכשו/ שכרו דירת מגורים נוספת בבנין, מחסן נוסף, ופלשו לחצר האחורית של הבניין, השייך לשטח הרכוש המשותף שלו. הנ"ל משמשים לצורכי המבקשות, ובכלל זאת להפעלת קונדיטוריה ושירותי קייטרינג, קירור סחורות, מטבח לבישול מנות, אחסון ציוד ומשרד.

3.                  המשיבה טוענת, כי השימוש החורג של המבקשות, כמפורט לעיל, גורם 

           למטרדים קשים של  רעש, ריח, זיהום אויר ומטרדים חזותיים, אשר מהווים

            הפרעה ופגיעה של ממש בשימוש ובהנאה שמבקשת המשיבה להפיק מדירתה, לרבות פגיעה שיש בה משום ירידת ערך משמעותית לנכס. לפיכך, עותרת המשיבה למתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשות להמשיך ולעשות שימוש במסעדה, ולתשלום פיצוי כספי בסך של 200,000 ש"ח.

4.                  לפניי מונחת בקשת המבקשות לסילוק התביעה על הסף. לטענתן, המשיבה

             ויתרה, כנגד תמורה, על זכותה לתבוע מהמבקשות נזקים בגין כל אותן עוולות נטענות, וכן   על זכותה לתבוע ולמנוע את המשך פעילותה של המסעדה. בנוסף, טוענות המבקשות, כי עילת התביעה התיישנה. המשיבה אינה מתכחשת לעובדה כי קיבלה בעבר פיצוי מהמבקשות בגין המטרד שנוצר בבניין, אולם לטענתה ההחמרה  במצב מקנה לה את זכות התביעה.

              דיון

5.                  המבקשות סומכות את ידן על הסכם שנכרת ביום 5.6.1995 בין המשיבה לבין המבקשת 1 (להלן- "הסכם הויתור"), לפיו הסכימה האחרונה להתקין בדירת המשיבה מזגן מפוצל לשם מניעת מטרדי הרעש והריח שנגרמו למשיבה, לפי טענתה. בתמורה להתקנת המזגן, הוסכם, בין היתר, כי המשיבה מוותרת על כל טענה ותביעה בגין נזקים שנגרמו או שיגרמו לה על-ידי בית הקפה, ובכלל זה בגין נזקי ריח ורעש, וכי היא משחררת את המבקשת 1 ומי מטעמה, מכל אחריות בקשר לאותם נזקים. 

6.                  המבקשות טוענות, כי הסכם הויתור, אותו קיימה המבקשת 1, הפקיע את זכותה של המשיבה לתבוע מהן פיצוי כספי בגין נזקים הנובעים, כביכול, מהפעלת המסעדה, בין נזקים שאירעו עד לאותו מועד ובין נזקים שיגרמו לאחר אותו מועד. לשיטתן, ההסכם האמור מציב מחסום דיוני בפני המשיבה, המונע ממנה להגיש כנגד המבקשות תביעה להפסקת פעילותה של המסעדה בגין עילת המטרד.

7.                   המבקשות מוסיפות וטוענות, כי הסכם הויתור מעיד, כי עילת התביעה של המשיבה נולדה עוד קודם ליום 5.6.1995, וכי כל אותם המטרדים והמחדלים הנטענים אירעו קודם לאותו מועד, וכבר אז התגלה למשיבה הנזק בגינם. לשיטתן  הואיל והתביעה הוגשה ביום 5.4.2006, קרי כ-11 שנים לאחר מועד כריתת ההסכם, הרי שיש לקבוע, כי עילתה התיישנה.

8.               מנגד, טוענת המשיבה, כי ההסכם התייחס ונתן פתרון למצוקתה כתוצאה מהמטרד שיצר בית הקפה בלבד בשנת 1995, ולא למסעדה, החצר האחורית, הקייטרינג, הקונדיטוריה והמחסן הנוסף שהוקמו לאחר שנת 2000. לשיטתה, מדובר במטרדים חדשים שנוצרו בסמוך לשנת 2000 וכן בעילת תביעה נזיקית שטרם התיישנה, וזאת לאור התעצמותם, התמשכותם והשתנותם של המטרדים שיוצרות המבקשות.

9.                  סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן- "החוק"), קובע, כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא, בשאינו מקרקעין - שבע שנים. סעיף 6 לחוק קובע, כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

10.              מתוך האמור בכתב התביעה עולה, כי תביעת המשיבה מושתתת בעיקרה על פעולות שבוצעו, על פי הנטען,  על-ידי המבקשות בין השנים 2002-2000. בנסיבות אלו, והואיל ועילת התביעה הנטענת נולדה, לכל המוקדם, בשנת 2000, הרי שהתביעה הוגשה, לכאורה, בתוך תקופת ההתיישנות.

11.             תוצאה זו מתיישבת עם ההלכות הנהוגות לגבי סעיף 89 לפקודת הנזיקין, הקובע, בין היתר, תקופת ההתיישנות בתובענה על עוולות: "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו ארע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום ארוע הנזק".

12.             יתר על כן, לפי הנטען בתביעה, המעשים והמחדלים מצד המבקשות הולכים, נמשכים ומתעצמים מיום ליום, לאור התרחבות עסקיהן. עסקינן, לכאורה, בעוולה הולכת ונמשכת של המבקשות והגורמת ברציפות נזק למשיבה, באופן שעילת תביעה חדשה מתגבשת בכל תקופה ותקופה. כידוע, אם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, חוסם חוק ההתיישנות, את תביעתה, על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו (השווה: ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית, פ"ד כז(1) 225). בענייננו, מאחר והנזק הנטען נגרם על-ידי פעולות שאירעו, לפי הנטען, החל משנת 2000 ואילך, הרי שממילא לא ניתן לומר, כי התובענה התיישנה.

13.             המשיבה טוענת כי העסק התרחב והמטרד גבר. אם לקבל את טענות המבקשות, מעת ששילמו "דמי לא יחרץ" למשיבה, והתקינו בביתה מזגן אוויר, רשאיות הן לעשות בבניין ככל העולה על רוחן, ללא הגבלת זמן. אין הדעת יכולה לסבול תוצאה כזו.