החלטה בתיק בשא 17049/07 - פסקדין

עיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

המבקשת (" רשות הניקוז"), שהיא המשיבה 2 בתיק העיקרי, הגישה עתירה לביטול חלקי של החלטתי מיום 18.10.07 ( "ההחלטה") בה נתתי הוראות מסויימות לשמאי יצחק סיון ( "סיון"). ליתר דיוק, רשות הניקוז עתרה לביטול אותו חלק בהחלטה בו הוריתי כי סיון ישום את הסכום שאותו ניתן לראות כמייצג את שווי השימוש שנמנע, עפ"י הטענה, מן המבקשת בתקופה שממועד תפיסת המקרקעין עד מועד עריכת השומה. כמו כן עתרה רשות הניקוז לשנות את ההוראות שניתנו לסיון ביחס למועד לעריכת השומה בהתחשב בתאריכים השונים בהם הופקעו המקרקעין.

אדון תחילה בשאלת המסגרת הדיונית של בקשת רשות הניקוז. בבקשה שהגישה לא התייחסה רשות הניקוז לשאלת סמכותו של בית המשפט לבטל או לשנות החלטת ביניים שניתנה במסגרת הדיון. בתשובתה טענה המשיבה (המבקשת בתיק העיקרי) (" וייס") כי אין בכוחו של בית המשפט לתקן את החלטת ביניים שניתנה, וכי לעניין זה נדרשת החלטה של ערכאת ערעור. בתשובתה של רשות הניקוז לתשובת וייס היא הצביעה על כך כי בית המשפט שנתן החלטת ביניים יכול לעיין מחדש בהחלטתו (עיון חוזר) ולתקנה ככל שימצא לנכון. עיון באסמכתאות שהביאה רשות הניקוז למשל ע"א 1396/00 קרנית נ. אלי זנגי  פ"ד נה(3) 537 (2001) וכן ע"א 450/64 איזנר נ. פינקלשטיין  פ"ד יט 651 (1965), וכן אסמכתאות נוספות (למשל רע"א 676/07 נצרת עלית נ.  בנק הפועלים (טרם פורסם)), מראה שיש טעם בטענת רשות הניקוז ואני מקבל אותה. משמתברר לבית המשפט, על יסוד טענות שהובאו בפניו, כי החלטת ביניים מסויימת שניתנה יסודה בטעות, אין זה מן הנמנע שבית המשפט יתקן אותה ובכך ימנע בזבוז זמן והוצאות (כדברי כב' השופט ויתקון בע"א 450/64 הנ"ל).

לעצם העניין, מקובלת עלי טענתה של רשות הניקוז, שוייס לא הביאה במסגרת כתבי טענותיה בתיק העיקרי כל חוות דעת של שמאי בנוגע לשווי דמי השימוש שעל פי טענותיה על המשיבות (בתיק העיקרי), או מי מהן, לשלם לה. נכון הדבר כי בגדר בש"א 17049/07 זו צירפה וייס לתשובתה  חוות דעת מיום 9.12.07 שעניינה חישוב דמי השימוש משנת 1958 עד שנת 2005 (" חוות הדעת הנוספת"). צירוף חוות דעת זו לתשובתה של וייס מעיד כי יש טעם של ממש בטענת רשות הניקוז שבהעדר חוות דעת זו מלכתחילה, לא היה מקום שאורה לשמאי שמונה על ידי בית המשפט לשום את דמי השימוש. במובן זה אני מקבל את טענת רשות הניקוז וגם טענה נוספת שלה, והיא שבהעדרה של חוות דעת בעניין דמי השימוש נמנע מרשות הניקוז (כמו גם מן המשיבות האחרות) להגיש חוות דעת מטעמן בנושא זה, וזוהי סיבה נוספת מדוע אין להורות לסיון לערוך את השומה בנושא זה. על מנת להסיר ספק אוסיף כי כיון שמדובר בתובענה על דרך המרצת פתיחה אין מקום להרשות את הגשת חוות הדעת הנוספת כראיה במשפט או את ההסתמכות עליה בכל צורה שהיא.

אשר לבקשה לעדכן את ההוראות לשמאי, בהתחשב בתאריכים השונים בהם הופקעו החלקות השונות, איני רואה בשלב זה להעתר לבקשה.

ענין התאריכים המדוייקים של ההפקעה אינו ברור די הצורך מן הנטען בכתבי הטענות, מפני שאליבא דמשיבה 1 (בתיק העיקרי) שתי חלקות (35 ו-53) וכן חלק של חלקה שלישית (54) הופקעו עוד בשנת 1959. מאידך, השמאי מטעם רשות הניקוז קיבל את עמדת השמאי מטעם וייס לפיה שלוש החלקות נתפסו לצמיתות בשנת 1958. בנסיבות אלה איני רואה מקום לשנות מהוראותי לסיון וההנחיה בעניין זה (של מועד ההפקעה) תישאר בעינה.

לא ראיתי לנכון להתייחס לשאר הטענות של רשות הניקוז ושל וייס מפני שאני סבור שלא היה בהן כל צורך.

התוצאה היא שאני מחליט לתקן את החלטתי מיום 18.10.07 במובן זה שחוות דעתו של סיון תוגש אך ורק בשאלת שווי המקרקעין עובר לתפיסתם לצורך ביצוע תכנית הניקוז (כשההנחה היא שמדובר בשנת 1958).

בהתאם לכך אני מבטל את החלטתי מיום 13.11.07 בתיק בש"א 17049/07 בה הוריתי לסיון לעכב את הכנת חוות הדעת עד למתן החלטה אחרת.

וייס תשלם לרשות הניקוז הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לב"כ הצדדים ולשמאי יצחק סיון .

ניתנה היום כ"ד בטבת, תשס"ח (2 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

קלדנית: מאירה נ.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: