החלטה בתיק בשא 170336/06 - פסקדין

מבוא

1.         בהעדרה של כבוד השופטת ד"ר אבניאלי, הובאה בפניי למתן החלטה, בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין שנכתב על-ידה ביום 13.07.06 (להלן: "פסה"ד"), לפיו חוייב המבקש (להלן: "המבקש" או "הבנק") לשלם למשיב, סכום של 200,000 ש"ח, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כדין, מיום הגשת התביעה (25.09.03) ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כאמור לעיל.

רקע

2.         פסה"ד עוסק בתביעתו של המשיב, אשר הפקיד בינואר 1980, סכום כסף בבנק, בסך 31,000$ באופן חד פעמי, ולאחר שש-עשרה שנים כשהתייצב בבנק, הסתבר לו כי סכום זה "אבד"-"נעלם"-"התאייד" מחשבונו;

המשיב טען, כי המבקש הפר את החובה הבסיסית להחזיק ולטפל בנאמנות בכספו ותבע השבה של כספו מהבנק;

המבקש טען, כי לאור חלוף השנים, חלה התיישנות על התביעה וכי השיהוי הניכר של המבקש הביא לכך, שהבנק אינו יודע ולא יכול לדעת מה אירע בגורל הכסף וכי אין באפשרותו לבדוק זאת, לאחר שהמסמכים הרלבנטיים בוערו זה מכבר.

השאלה המרכזית שעמדה לדיון בפסה"ד היא -  שאלת ההתיישנות או לחילופין שיהוי שבעקבותיו נדרשה הכרעה בסוגיה, על מי הנטל להוכיח כיצד נמשכו הכספים מהחשבון, במקרה כזה?

3.         ביהמ"ש כאמור, קיבל את התביעה ופסק, כי אין תביעת לקוח כנגד בנק מתיישנת, אלא מיום דרישתו לתשלום היתרה, בניגוד לתקופת ההתיישנות של תביעות בנק כנגד לקוח, המתחילה מהיווצר יתרת החוב בחשבון. על הבנק היה להחזיק בפיקדון עד שיידרש להחזירו לתובע - המשיב בענייננו; לפיכך, אין מדובר בתביעה שהתיישנה.

            לפי קביעתה של כבוד השופטת אבניאלי, לא תמצא ככל הנראה הלכה הקובעת, מהו הזמן הסביר, שבמסגרתו רשאי לקוח לדרוש מהבנק את השבת הכספים שהופקדו על ידו בתכנית פיקדון. אין באי-מציאת תיעוד ע"י הבנק, כדי להצביע על שיהוי מצד התובע, או בכדי להעביר את הנטל מהבנק, הנדרש להוכיח מה נעשה בכספי הפיקדון.

            העובדה ש- 31,000$ שהיו בשליטת הבנק "נעלמו", מעוררת תמיהה (בלשון המעטה), לאחר שהוכח כי בוצעו שתי המרות כספים, בתקופה שבה הפיקדון אמור היה להיות סגור, ללא חיוב בעמלה, ללא חיוב בקנס שבירה, ובמועד בו התובע - המשיב, לא ביקר בארץ. הבנק לא הציע הסבר כלשהו לפעילות חשודה זו, ולא ערך בירור ענייני בנושא.

            משלא עלה בידי הבנק להוכיח, כי בוצעה משיכה של כספים מחשבונו של התובע - המשיב בענייננו, מאז הפקדתם, ביהמ"ש מגיע למסקנה, שיד נעלמה דאגה להמיר את הדולרים ללירות ישראליות ומשם הדרך הייתה קצרה למשיכתם שלא ע"י התובע - המשיב. ביהמ"ש קובע בפסה"ד, כי הבנק לא טרח לערוך בירור מקיף אודות המסלול שעשו כספי הלקוח ופוסק, כי התובע - המשיב, זכאי לפיצוי בגין היעלמות כספו, בנסיבות שלא היו בידיעתו או בשליטתו.

4.         המבקש טוען בבקשה זו, כי יגיש במועד הקבוע לכך, לביהמ"ש המחוזי, ערעור על פסה"ד, אשר מנימוקיו ניתן ללמוד, כי סיכוייו טובים ואלה הם עיקריו:

ביהמ"ש טעה בכך שדחה בפסה"ד את טענות ההתיישנות, ולחילופין את טענת השיהוי שהעלה המבקש; כי טעה ביהמ"ש שלא קבע בפסה"ד, כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו להוכיח, כי הוא לא משך את הכספים שהפקיד אצל המבקש; מעבר לזאת, למבקש טענות כנגד הממצאים העובדתיים והמסקנות שקבע ביהמ"ש בפסה"ד והמשקל שנתן לראיות השונות.

כמו כן, המבקש מציג בבקשתו נימוקים כלכליים-פרקטיים (כך על-פי דבריו שלו), העומדים ביסוד בקשה זו. על-פי נימוקים אלה, המשיב הינו חסר אמצעים, ולכן קיים חשש מוצק וממשי שאם יבוצע פסה"ד והסכום שנפסק ישולם למשיב ולאחר מכן יתקבל הערעור, כך שעל המשיב יהיה להחזיר למבקש את סכום הכסף ששולם לו, לא ניתן יהיה לגבות ממנו סכום זה, או אף את חלקו והוא יירד לטימיון.

5.         בתגובה לבקשה זו טוען המשיב, כי המבקש לא עמד בנטל ולא הוכיח כדבעי, כי מצבו הכלכלי של המשיב קשה; אמנם המשיב טען, במסגרת הדיונים בפני ביהמ"ש, כי בעת הגשת התביעה היה מצבו הכלכלי קשה, אך אין בכך כדי להעיד על מצבו הכלכלי של המשיב כיום (3 שנים לאחר הגשת התביעה);  בבעלות המשיב דירה במרכז ת"א, ששוויה לפחות פי 5 מגובה הסכום אשר נפסק לטובתו בפסה"ד; המשיב מפרנס עצמו מאז ומתמיד ואינו חייב כספים לאחרים; לאור האמור, יכולתו הכלכלית של המשיב אינה מוטלת בספק, ואפילו יזכה המבקש בערעורו - לא יהיה זה בלתי נמנע או קשה, להחזיר את המצב לקדמותו.

            זאת ועוד, טוען המשיב, כי מנימוקי הערעור (שטרם הוגש) עולה, כי אין למבקש סיכוי להצליח בערעור. המבקש למעשה ממחזר בערעורו את טענותיו, כפי שהועלו בפני ביהמ"ש שנתן את פסה"ד.

דיון

6.         כידוע, כלל הוא, כי פסק-דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית-המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, שהרי מימוש פסק-דין לתשלום כסף הינו בדרך-כלל הפיך על דרך ההשבה (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו (4) 178, 181). כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו.

            אין אני סבור, כי הלקוח המפקיד כסף בבנק, חייב להוכיח כי הוא לא משך את הכספים, אלא הבנק הוא זה שצריך היה להוכיח, אם טען שהלקוח משך את הכסף; גם בעניין קביעתה של כבוד השופטת אבניאלי לעניין ההתיישנות והשיהוי, אני סבור כי סיכויי המבקש בערעור נמוכים.

הגם שאני סבור, כי סיכויי הערעור קלושים עד קלושים מאוד, שוכנעתי כי באיזון הנכון בין הנזק העלול להיגרם למשיב בעיכוב ביצוע החיוב הכספי, לבין הנזק שייגרם למבקש אם לא יעוכב או לא יובטח התשלום הכספי, ידו של המבקש על העליונה.