החלטה בתיק בשא 169020/07 - פסקדין

כללי

לפני התנגדות המבקשת לביצועם של 6 שיקים, ע"ס 22,500 ש"ח כ"א, אשר מועדי פרעונם ב-5 לכל אחד מהחודשים ינואר - יוני 2007. המבקשת הינה מושכת השיקים והמשיבה הנפרעת בהם. השיקים חוללו בחלקם מחמת הוראת ביטול ובהמשך, מהטעם "חשבון מוגבל". החלטתי ניתנת לאחר דיון בבקשה, במהלכו נחקרה המבקשת על תצהירה ולאחר הגשת סיכומים בכתב.

טענות המבקשת

לטענת המבקשת, עורכת דין במקצועה, השיקים הנדונים נמסרו על ידה לידי בנה של המשיבה, רונן סויסה (להלן: " רונן"), בן זוגה לשעבר של המבקשת ואבי בנה, וזאת, תחת לחץ וכפייה ולמרות העדר חוב אמיתי כלשהו שלה, למשיבה או לרונן.

כרקע לטענתה זו היא טוענת, כי ניהלה עם רונן משק בית משותף וכי הוא נהג להשתתף בכיסוי הוצאות המחיה השוטפות, בדרך של הפקדת כספים לחשבונה, וכן מסר לידיה סך של 70,000 $, כמתנה, לצורך השלמת הסך שהיה דרוש לה לשם רכישת נכס נדל"ן בת"א ולאחר שלא הצליחה לקבל מימון אחר לצורך הרכישה.

המבקשת טוענת, כי לאחר לידת בנם המשותף, עלו יחסיה עם רונן על שירטון ורונן עזב את הבית, בניגוד לרצונה. מתוך ניסיון לקרב אליה שוב את רונן, היא נכנעה ללחציו ואיומיו והסכימה להשיב לידיו כספים אותם קיבלה ממנו במהלך תקופת חייהם המשותפת. לדבריה, בין השניים נכרתו הסכם והסכם ביטול בנוגע לדירה בבעלות המבקשת בראשל"צ, כאשר בשלב מסוים, ולמרות ביטולו של ההסכם עימו, רשם רונן הערת אזהרה לטובתו על דירה זו, דבר שהיווה מכשול מפני מכירתה לצד ג'. לטענתה, לצורך ביטולה של הערת אזהרה זו, נכנעה לדרישותיו של רונן וללחץ והכפייה אשר הפעיל עליה, מסרה לידיו שיקים וכן חתמה על הסכם ובו התחייבות לביצוע תשלומים כלפיו, הסכם לו ערב צד ג' רוכש הדירה (מר טויטו).

לטענתה, לאחר חתימתו של ההסכם ומסירת השיקים הנ"ל, דרש רונן כי יוכנס שינוי בנוסח ההסכם, כך שאמו (המשיבה) תופיע כצד להסכם ולא הוא אישית וכן דרש את החלפת השיקים ושינוי הסכומים לתשלום הנקובים בהם. המבקשת טוענת, כי נכנעה אף לדרישה זו, למרות שלטענתה, היא לא קיבלה מהמשיבה כספים כלשהם וממילא אינה מחויבת בהשבתם של כספים כלשהם למשיבה, המופיעה כנפרעת בשיקים. לטענתה, אף החתימה של המשיבה לכאורה על ההסכם אינה שלה, אלא נעשתה על ידי רונן.

כן היא טוענת, כי לא הושבו לידיה השיקים הקודמים אותם מסרה לרונן בנסיבות הנ"ל, אשר החליפו השיקים נשוא ההליך.

להשלמת התמונה טוענת המבקשת, כי בינה לבין רונן מתנהלת תביעת מזונות וכי הגשתם של השיקים נשוא התיק לביצוע מהווה מהלך תגובה מצידו של רונן לתביעת המזונות. עוד יצוין, כי בין הצדדים מתנהלים הליכים נוספים שמקורם בהוצל"פ בהקשר לשיקים אחרים.

טענות המשיבה

לטעמה של המשיבה, טענות המבקשת מהוות "הגנת בדים" מובהקת, אשר אין ליתן בגינה רשות להתגונן. היא כופרת הן בתיאור העובדתי מפי המבקשת לעניין מערכת יחסיה עם רונן והן בטענת הכפייה לעניין מסירת השיקים והחתימה על ההסכם.

בנוגע לטענת הכפייה, מדובר, לטענת המשיבה, בטענה שקרית ומלאכותית, אשר אף המבקשת עצמה לא עוררה אותה בראשית ההליך, במסגרת בקשה לביטול עיקול, שם הודתה בפה מלא בעצם קיומו של חוב כספי למשיבה, והציגה גרסה עובדתית שונה לגמרי, לפיה החוב נשוא התיק נפרע בשיקים חלופיים.

חיזוק למופרכות הטענה בדבר מסירת השיקים בכפיה, היא מוצאת בכך, שעד להגשת ההתנגדות, ולמרות חלוף תקופה ממושכת מחתימתו של הסכם ההלוואה בינה לבין המשיב, ביום 24.8.06 (מש/2), לא מצאה המבקשת לנכון לעורר את טענת הכפייה, הנטענת על ידה כיום לראשונה, ואף פרעה חלק מהשיקים שמסרה. אף קיומו של ערב להסכם, הוא מר טויטו שומט, לטעמה של המשיבה, את הקרקע מתחת לטענת הכפייה.

לטענת המשיבה, היא עצמה אכן העמידה, בדרך של העברה בנקאית, הלוואה לטובת המשיבה בסכום של כ- 300,000 ש"ח, וזאת בהקשר ולצורך רכישת נכס נדל"ן ע"י המבקשת.

דיון

טענת ההגנה מפי המבקשת הינה טענה לכישלון תמורה מלא בגין השיקים נשוא ההליך ולמסירת השיקים, בהם מופיעה המשיבה כנפרעת, לרונן, בנסיבות של לחץ וכפיה.

לא די, לטעמי, בטיעון זה, במתכונת בה הוצג, כדי להקנות למבקשת במקרה דנן רשות להתגונן. אלה טעמי לעמדתי זו:

המבקשת לא עמדה בדרישת הפירוט המוטלת על המבקש רשות להתגונן, בשלב ההתנגדות. כידוע, ועל פי דרישת הפסיקה, על המבקש רשות להתגונן להציג גירסה עובדתית מלאה ומפורטת בנוגע לפרטי הגנתו הנטענת ולא די בהצגת "עיקרי הטיעון" בלבד.  לדרישה זו משנה תוקף מקום בו ההגנה הנטענת מבוססת על טענות חמורות מסוג הטענות אשר העלתה המבקשת, כגון לענין כפייה, עושק, מרמה וכו'. במקרה דנן, לא הציגה המבקשת כל פירוט ממשי ביחס לנסיבות הכפייה אשר בבסיס טענת הגנתה. מובן, שלא די בקשיים הנטענים לעניין מערכת היחסים אשר בין המבקשת לבין רונן, כשלעצמם, כדי להוות גרסה מספקת לצורך טענת הכפייה. עצם רצונה של המבקשת לחזור ולהתקרב לרונן, וטענתה, כי בשל כך נכנעה לדרישות כספיות מרחיקות לכת מצידו, לא עולה לגדר גרסת הגנה מספקת ביחס לכפייה הנטענת. אציין, כי אף המסמכים הנזכרים בהתנגדות, כגון ההסכמים הנדונים, לא צורפו על ידי המבקשת. אמנם, אין מבקש רשות להתנגד מחוייב בהצגת מלוא ראיותיו בשלב ההתנגדות והוא אף רשאי להעלות בשלב זה טענות בע"פ כנגד מסמכים בכתב, אך נוכח אי הצירוף, הרי שלא ניתן להסתייע במסמכים הנדונים לצורך השלמת החסר לעניין דרישת פירוט הגרסה. זאת, מה גם שמדובר במסמכים המצויים מן הסתם בחזקת המבקשת ובשליטתה, כך שלא היתה כל מניעה של ממש מלצרפם.

בנוסף לכך, גרסת ההגנה בעניין מסירת השיקים תחת כפייה אינה מתיישבת עם גרסת המבקשת בבקשתה לביטול עיקול בגדר הליך הוצל"פ (מש/1), שם הודתה המבקשת מפורשות בחוב כספי כלפי המשיבה, אך טענה לפירעון החוב בשיקים חלופיים. אציין, כי ערה אני לכך, כי ככלל, ביהמ"ש לא נדרש בשלב ההתנגדות להערכת מהימנות המבקש. ואולם, כאשר מדובר בגרסה הנסתרת על פניה, ובמקרה דנן מדובר בסתירה פנימית בוטה בין שתי גרסאות של המבקשת עצמה, אשר פעם אחת מודה בפה מלא בקיומו של חוב כלפי המשיבה ובשנייה, מכחישה נמרצות קיומו של חוב כאמור, הרי שיש מקום לקבוע, כי מדובר בגרסת בדים ובהגנת בדים.

חיזוק נוסף להתרשמותי כי מדובר בהגנת בדים, קשור לכך שטענת הכפייה המוצגת כיום היתה לאורך תקופה ממושכת בגדר "טענה כבושה", שכן למרות חלוף הזמן בין האירועים נשוא טענת הכפייה לבין מועד ההתנגדות, השתהתה המבקשת, עו"ד במקצועה, לאורך תקופה ארוכה ונמנעה מלהעלות טענה זו, לרבות במסגרת הליכים אחרים המתנהלים בינה לבין רונן, בפני ערכאות אחרות. גם אם בנסיבות האירועים נשוא טענת הכפייה, אכן היתה המבקשת נתונה ללחצים וכפיה, אשר חסמו בפניה כל אפשרות ממשית מלהתנגד למסירת השיקים וחתימה על ההסכם מול המשיבה, הרי שלאורך פרק הזמן הממושך שחלף מאז, ולאחר שכבר ברור היה שאין תוחלת למערכת היחסים בינה לבין רונן והיא אף ניהלה מולו הליכים משפטיים שונים, ניתן היה לצפות, כי טענת הכפייה ביחס לשיקים תצוץ ותעלה בשלב מוקדם יותר, וזוהי אף דרישת הדין בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. ואולם, הדבר לא אירע וכל הסבר ממשי לכך לא ניתן מצידה של המבקשת. טענתה בענין זה בחקירתה הנגדית, כי לא רצתה להסלים את המצב מול רונן, אבי בנה, לא די בה והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם העובדה, כי המבקשת לא נמנעה מלנהל מול רונן הליכים משפטיים לאורך הדרך, ואף מהגשת בקשתה הנוכחית לא נמנעה.

חיזוק נוסף אני מוצאת בכך, שהמבקשת לא ביטלה את כל השיקים, אשר חוללו מחמת היות החשבון מוגבל, באשר רק לגבי שני השיקים הראשונים מבין ששת השיקים נשוא ההליך ניתנה על ידה הוראת ביטול והשאר חזרו מחמת היות החשבון מוגבל. לו אכן עמדה בבסיס ביטולם של השיקים טענת הכפייה המוצגת כיום, ניתן היה לצפות, כי המבקשת תבטל את כולם ולא שני שיקים בלבד, מה גם שמדובר בביטולם של השיקים הראשונים מבחינת זמני פרעון. יודגש, כי המבקשת אף לא מסרה כל הסבר ממשי בעניין זה במסגרת תצהירה או עדותה.

אף טענת המשיבה, כי ככל שקיבלה כספים, לרבות הסך של 70,000 $ לצורך רכישת נכס הנדל"ן, הרי שכספים אלה התקבלו מרונן ולא מאמו המשיבה, לא די בה כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. כאמור לעיל, לעניין מסירת השיקים לרונן תחת כפייה, לא הוצגה לפני גרסה ממשית מפורטת דיה ואף קבעתי כי מדובר בהגנת בדים. והרי, אף לגרסת המבקשת עצמה, השיקים נשוא ההליך החליפו שיקים קודמים, אשר נמסרו לרונן ולפקודתו כחלק מהסכמתה/כניעתה ללחציו להשיב לו כספים שמסר לה בזמנו משכך, גם אם החוב המקורי הינו כלפי רונן ולא כלפי אמו, רשאי היה להמחות את זכותו בעניין לאמו, ועל פי הדין, המחאת זכות כאמור אינה טעונה הסכמת המבקשת, מה גם שבעצם העובדה, כי מילאה בשיקים את שם המשיבה כנפרעת, ביטאה הסכמה לכך.