החלטה בתיק בשא 1687/04 - פסקדין

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב 9438/00).  פסק הדין ניתן ביום 15.1.2004, וניסיון להגיש הודעת ערעור נעשה ביום 25.2.2004. בקשה להארכת מועד הוגשה ביום 8.12.2004 .

2.      בפסק דין נשוא הבקשה נקבע כי המשיב נפגע בתאונת עבודה ביום 1.3.96, והוא לא שב לעבודה עקב מצבו הרפואי וחוסר יכולתו להמשיך בעבודתו כטפסן, כעולה מאישורי הרופא התעסוקתי. לאור האמור, חויבו המבקשים בתשלום פיצויי פיטורים למשיב (וכן בתשלום דמי הבראה והוצאות משפט).

3.       נימוקי הבקשה הם:

3.1.   פסק הדין מבוסס על קביעה עובדתית לפיה התובע "נפגע" ב"תאונת עבודה" ביום 1.3.96, "עת נפל מסולם ונחבל בברכו". אולם, ביום 18.11.2004 נדחתה תביעת הנזיקין שהמשיב הגיש, לאחר שבית המשפט קבע פויזיטיבית כי גרסתו של המשיב בדבר עצם אירוע התאונה מפוקפקת ובלתי אמינה.

3.2.   התוצאה היא שכיום קיימים שני פסקי דין סותרים האחד את משנהו.

3.3.   פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה אינו יכול לעמוד במבחן הביקורת, בשל העובדה כי בית הדין לא התיר לב"כ המערערים להמשיך ולחקור את המשיב ולעמת את גרסתו עם גרסת העדים, והגביל את החקירה הנגדית בעניין עצם אירוע התאונה.

3.4.   יש לאפשר תיקון העוול החמור שנעשה למערערים על ידי בית הדין האזורי.

3.5.   פסק דינו של בית משפט שלום הוא בגדר עובדה חדשה ו"טעם מיוחד" להתיר הארכת מועד להגשת הערעור.

4.       המשיב התנגד לבקשה,  מנימוקים אלה:

4.1.    לא ברור מדוע רק בחודש דצמבר 2004 מוגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שהוגש בחודש פברואר 2004.

4.2.    פתיחת פרשת הראיות בערעור תיעשה רק במקרים נדירים.

4.3.    בפסק הדין של בית משפט השלום בנתניה לא נקבע שלא נגרמה למשיב תאונה, אלא נקבע שגורם הנפילה וסיבת התאונה לא הוכחו.  שאלת רשלנות המבקשים אן לה שום קשר לאחריות המבקשים לשלם למשיב פיצויי פיטורים על פי פסק הדין של בית הדין לעבודה, בגין התפטרותו עקב מצב בריאותו.

5.       לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות, מנימוקים אלה.

6.      המבקשים מבססים את בקשתם להארכת מועד על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעת הנזיקין שהגיש כנגדם המשיב. אמנם, במקום אחד בפסק הדין נאמר כי התובע "לא הצליח להוכיח את הפגיעה". אולם, עיון בפסק הדין בשלמותו  מעלה כי פסק הדין לא קבע כי  התובע לא נפל מהסולם, אלא קבע כי לא הוכחו "גורם הנפילה וסיבת התאונה", ולכן לא הוכחה רשלנות של המבקשים. עצם הנפילה מהווה תאונת עבודה, גם אם לא נגרמה בשל רשלנות המבקשים.

7.      עיון בפסק דינו של בית הדין לעבודה מעלה כי אמנם בית הדין סבר כי אירעה לתובע תאונת עבודה, אולם הקביעה העיקרית בפסק הדין היא כי "התובע [=המשיב] לא שב לעבודה בשל מצבו הרפואי וחוסר יכולתו להמשיך בעבודתו כטפסן, כעולה מאישורי הרופא התעסוקתי שפורטו לעיל". לעניין זכאות המשיב לפיצויי פיטורים עקב מצב בריאותו, אין משמעות לעובדה אם מצב הבריאות נגרם כתוצאה מהעבודה אם לאו. גם אם אין קשר בין מצב בריאותו של המשיב, כפי שהוכח מאישורי הרופא התעסוקתי,  לבין עבודתו, זכאי המשיב לפיצויי פיטורים, אם התפטר עקב מצב בריאותו. לפיכך, גם אם המשיב לא נפגע בתאונת עבודה (וכאמור, לדעתי, לא זו המסקנה העולה מפסק דינו של בית משפט השלום), אין בכך כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין, שכן המשיב הוכיח, באמצעות אישורי רופא תעסוקתי, שלא יכול היה להמשיך בעבודתו כטפסן עקב מצב בריאותו.

8.      לאמור לעיל יש להוסיף כי הבקשה להארכת מועד הוגשה בשיהוי רב, כאשר פסק הדין ניתן כמעט שנה לפני הגשת הבקשה להארכת מועד. בנסיבות אלה, נוצרה אצל המשיב צפייה לגיטימית לסופיות ההתדיינות. בהתאם לפסיקה

"ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה".

ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה (2) 904.

במקרה הנדון, המבקשים לא הצביעו על "טעם מיוחד" בעל אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה. בהקשר זה יש לציין, כי כבר בהודעת הערעור ציינו המבקשים את ההליך התלוי ועומד בבית משפט השלום, וטענו כי היה נכון וראוי להמתין לתוצאות פסק הדין בתביעת הנזיקין שהמשיב הגיש. מכאן, כי  המבקשים יכלו להגיש את הודעת הערעור במועד, ולטעון לעניין ההשלכות שיהיו לפסק דינו של בית משפט השלום. על פי החומר שבתיק, המבקשים זנחו למעשה את הערעור שניסו להגישו בחודש פברואר 2004, ו"נזכרו" בו רק עם מתן פסק דינו של בית משפט השלום ביום 16.11.2004.