החלטה בתיק בשא 167789/06 - פסקדין

רקע

1.         בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק"ד שניתן על-ידי ביום 31.05.06, בו חויבו המבקשים לשלם למשיב סך של 160,000 ש"ח, בתוספת הוצאות מששפט ושכ"ט עו"ד (להלן: "פסה"ד"), עד להחלטה בערעור על פסה"ד (להלן: "הערעור").

החלטתי זו, ניתנת לאחר עיון בבקשה ובעמדות הצדדים לעניין, כפי שהוגשו בכתב ומונחות היום בפניי.

2.         העובדות הצריכות לעניין: פסה"ד עוסק במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, לאחר שחתמו ביום 25.01.99 על הסכם פשרה, שנכרת לצורך סיומה של מחלוקת ישנה בין הצדדים, בקשר לעמלה או לשכר שהגיע למשיב, כשגייס עובדים זרים ברומניה עבור המבקשים ונתבעת נוספת, אשר לא צורפה לבקשה דנן, היא החברה הקפריסאית, בה המבקשים היו הבעלים או בעלי השליטה.

הסכם הפשרה נעשה עם החברה הקפריסאית, אך בהתאם להכרעתי, המבקשים עצמם מופיעים בהסכם זה וחתומים עליו כאחראים באופן אישי ביחד ולחוד עם החברה הקפריסאית ובנוסף גם כערבים.

על-פי הסכם הפשרה, היה על המבקשים לשלם למשיב 70,000$, מתוכם שולם סך של 35,000$ והיתרה שלא שולמה, בסך של 35,000$ + 5,000$ פיצוי מוסכם, נתבעו ע"י המשיב בתובענה נשוא פסה"ד.

המבקשים כעקרון, לא חלקו על סכום החוב, אלא על חבותם האישית, כשלטענתם החוב הינו של החברה הקפריסאית וכן העלו טענות קיזוז כנגד יתרת החוב.

לטענת המבקשים, המשיב היה אמור, בהתאם להסכם הפשרה, להעביר לבעלותם ג'יפ "שירוקי", ששימש אותו ברומניה, לא יאוחר מיום 15.04.99, והוא לא עשה כן ומשכך, המשיב הוא זה שהפר את ההסכם ולא חלה על המבקשים חובה לשלם את יתרת התמורה. בנוסף, העלו המבקשים טענות בקשר לאירועי העבר שקדמו לחתימת ההסכם, ובין היתר לפיהם העלים וגנב מהם המשיב כספים רבים אשר בגינם הם זכאים לקיזוז.

3.         להוכחת גרסתם של המבקשים, מקום בו הוטל עליהם נטל ההוכחה, הובאה עדותו היחידה של המבקש 1, אשר הייתה עדות שהותירה בי רושם, כי אין להשתית עליה את גרסת ההגנה, כפי שנכתב והובהר בריש גלי בפסה"ד; בעדות יחידה זו התגלו סתירות ותהיות שלא הוסברו, אשר חלקן צוינו בפסה"ד כדוגמאות, כדי שניתן יהא להסיק מהן על הכלל (ראה סעיף 3 לפסה"ד - עמ' 4-8).

שאלת מעמדם של המבקשים בהסכם הפשרה הוכרעה בפסה"ד בקביעה, כאמור, כי למבקשים מעמד כפול בהסכם, הן כחייבים אישיים והן כערבים;  

טענות הקיזוז של המבקשים נדחו בפסה"ד, היות ועסקו באירועים שאירעו בטרם נחתם ההסכם ולפיכך, עמדו בסתירה להסכם הפשרה אשר קבע, כי מטרתו לסיים את המחלוקות שבין הצדדים; 

באשר לפיצוי המוסכם שנתבע ע"י המשיב, בסך של 5,000$, דחיתי בפסה"ד תביעה זו, מאחר והגעתי למסקנה, שהג'יפ לא הועבר למבקשים, על-אף שחבות זו הייתה מוטלת על המשיב, מכוח הסכם הפשרה, ובנסיבות אלו קבעתי, כי אינו זכאי לפיצוי מוסכם; עוד נקבע בהקשר זה, כי מחד, היה על המשיב לעשות מאמצים למכור את הג'יפ ולהקטין את הנזק, כשהסתבר לו - לטענתו, שהמבקשים אינם נענים לפניותיו, לקבל את החזקה והבעלות בגי'פ לידיהם, אך מאידך טענת המבקשים לקיזוז שווי הג'יפ מיתרת התמורה, לא הוכחה לי; אשר על כן לא מצאתי כי יש  לקזז את שווי הג'יפ מיתרת התמורה, אך כנגד אי מילוי חבויות המשיב בעניין זה, החלטתי לפטור את המבקשים מתשלום רוב הריבית, בגין התקופה שמאז הפסקת התשלומים ועד ליום מתן פסה"ד.

דיון

4.        לאחר שעיינתי בטענות המבקשים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.כלל הוא כי פסק-דין ניתן למימוש מיד עם הינתנו והגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו ( תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). יתר על כן, כשמדובר בפסק-דין בו הוטל חיוב כספי, הנטייה שלא לעכב את הביצוע אף גוברת וזה יעוכב רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, נ(5) 403, מפי השופט מצא; ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל, החלטה מיום 19.11.2000, מפי השופטת ביניש (להלן - עניין בצלאל); ע"א 1564/06 בן זאב נ' בן עמי, החלטה מיום 20.7.2006, מפי השופטת פרוקצ'יה); רק במקרים נדירים מעוכב פסק"ד, וזאת כאשר עסקינן במקרים בהם ניתנו סעדים אופרטיביים שאינם הפיכים, כגון פינוי משפחה מדירת מגוריה, צו הריסה של בנין המהווה מטרד וכד'.

בענייננו, מדובר בפסק"ד כספי, שאינו נמנה עם אותם הסעדים המוגדרים כבלתי הפיכים ובלאו הכי, עיכוב ביצוע במקרה שכזה הינו חריג במיוחד.

בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע, על בית-המשפט להידרש לשני מבחנים מצטברים:ראשית, עליו לבחון את סיכויי הערעור, ואם ימצא כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת מאזן הנוחות של הצדדים, היינו הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי-מתן הצו ובכלל זה לבחון עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל הערעור (ראו עניין בצלאל). מאזן הנוחות הוא העיקר (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 859 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); ב"ש 751/86 מ.ש.א.ב. מחזור שאריות אורגניות בישראל בע"מ נ' אגריקו בע"מ, פ"ד מ(3) 825, מפי השופט חלימה; ראו גם בר"ם 1190/06 סנדל נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסק-דין מיום 18.5.2006, מפי השופטת נאור).

בענייננו, רוב רובו של הערעור על פסה"ד, מופנה כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסה"ד; תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מסמיכה את ביהמ"ש שלערעור לפסוק בתובענה מנימוק שונה של הערכאה קמא, על סמך הראיות שבתיק (ראה ספרו של אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 520); היות ובפסה"ד קבעתי וביססתי את ממצאיי ומסקנותיי, לאחר דיון ארוך וממצה בטענות הצדדים, תוך ניתוח העדויות והתרשמותי האישית מהעדויות שנשמעו, איני סבור כי יש סיכוי רב, שביהמ"ש שלערעור יתערב בהן, ולפיכך אינני רואה סיכוי להצלחת הערעור.

חרף זאת, מוכן אני להניח כי הערעור אינו משולל יסוד;

אשר למאזן הנוחות, המבקש 1 (שתצהירו בלבד מונח בפניי), לא טען כי תשלום הסכום עשוי לפגוע במצבו הכלכלי באופן אנוש ולגרום לו נזק כבד, עד שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (השוו עניין בצלאל). עיקר טענותיו מופנה לקיומו של חשש ממשי להשבת הכספים אם ערעורו יתקבל, ומתמקד בהיות המשיב תושב חוץ.