החלטה בתיק בשא 167060/08 - פסקדין

1. בפני בקשה לדחיית תובענה, בשל העדר סמכות מקומית מכח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), או, לחילופין, כי אורה על העברתה לבית המשפט המוסמך.

2.      לטענת המבקשת, בסעיף 24 להסכם בין הצדדים נקבעה סמכות שיפוט מקומית ייחודית לבית המשפט באיזור הדרום, שהינו מקום מושבם של הצדדים. באותו הסעיף אומנם נכתב כי המשיבה תהא רשאית לנקוט בהליכים בכל משפט שתבחר, אלא שמדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, ומשכך דינו להתבטל.

3.      בתגובתה, טוענת המשיבה כי אין מדובר בתנאי מקפח וכי תניית השיפוט עליה הסכימו הצדדים בהסכם, מקנה סמכות מקבילה לתביעות שיוגשו על ידי המשיבה כספקית של הסחורות. 

4.       סמכות מקומית

א.     תקנה 5 לתקנות קובעת:

"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4."

ב.      יוצא, אפוא, כי אם עניין לנו בהסכם שיפוט ייחודי, הרי שבית המשפט המוסמך הוא זה הקבוע בהסכם שבין הצדדים, אולם אם ההסכם אינו ייחודי, הרי שאין הוא בא להחליף את בית המשפט המוסמך על פי כללי הסמכות הרגילים, כי אם להוסיף עליו. על כן, עלינו לבדוק תחילה מה קובע סעיף 29 להסכם שבין הצדדים.

ג.       ככלל, בית המשפט למד על היות תניה בחוזה משום תניה ייחודית, מלשון התניה כפי שהיא מנוסחת בחוזה שבין הצדדים. בענין זה התגבשו בפסיקה שני כללים הרלבנטיים לעניננו: ראשית, תנית שיפוט תתפרש כתניה יחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסוייגת המעניקה סמכות לבית-משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי-המשפט האחרים. שנית, במקרה של ספק, יש לתת את הדעת למטרת ההוראה ולמגמותיה. (ראה למשל: ר"ע 440/86 טפחות בנק משכנתאות לישראל נ' לוי, פ"ד מ(4) 553)

ד.      בסעיף 24 להסכם המשכנתא שנחתם בין הצדדים נקבע:

"סמכות השיפוט המקומית בכל עניין הקשור להזמנה ו/או הנובע ממנה תהיה ייחודית לבתי המשפט במחוז הדרום. למרות האמור לעיל, החברה תהא רשאית לנקוט בכל הליך משפטי לרבות פתיחת תיק הוצאה לפועל בכל בימ"ש או לשכת הוצאה לפועל כפי שתמצא לנכון".

ה.      הנני סבור, כי נוסח תניה זו מלמד, כי הכוונה היא לתנית שיפוט ייחודית. אמנם, לשון הסעיף אינה שוללת, בצורה ברורה, את הסמכות מבתי משפט אחרים. אולם מן הסיפא של הסעיף עולה, כי לחברה ניתנה זכות בחירה ביחס למקום השיפוט. מן ההן, למדים אנו על הלאו. בעוד שלמשיבה שמורה הזכות לפנות לערכאות במחוזות שונים, על פי בחירתה, הרי שזכות זו, כך בהסכמת הצדדים, נשללה מן המבקשת. כל פרשנות אחרת, תאיין את משמע הסיפא של סעיף 24 הנ"ל.

ו.        דברים דומים נאמרו בבר"ע 5069/93 בנק איגוד לישראל נ' שרה מזרחי, תק(על) 94(1) 165, שם קבע בית המשפט העליון, ביחס לתניה דומה, כי מדובר בתניה ייחודית לפיה מחויב הלקוח לתבוע את הבנק אך ורק בבית המשפט שנקבע בתניה, בעוד שלבנק, ולו בלבד, שמורה האופציה לתבוע את הלקוח בכל בית משפט מוסמך אחר.

5.       תנאי מקפח

א.     אשר לטענה כי מדובר בתנאי מקפח - אף כי התניה על מקום השיפוט כפי שנקבע בדין היא בגדר המקרים המנויים בסעיף 4 לחוק החוזים האחידים התשמ"ג-1982, סבורני כי חזקה זו אינה חלה במקרה דנן. בית המשפט הביע דעתו לא אחת, כי סעיף 4 הנ"ל, נועד להגן על צרכנים מפני ניצול לרעה של כוח הספקים אשר עשויים ליטול מן המתקשרים עימם את האמצעי אשר העמידו להם כללי הסמכות המקומית הקבועים בחוק, ואשר נועד להפוך את ההתדיינות המשפטית לנוחה יותר.

ב.      המבחן לעניין זה, הוא מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות. במסגרת מבחן זה, פגיעה בנוחות הינה שיקול משני בלבד על מנת לפסול תניה, ונדרשת קיומה של פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית (ראה רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ו-27 אח', פ"ד נז(4) 473).

ג.       במדינת ישראל, אשר משתרעת על פני שטח קטן, אשר המרחקים בין עיר לעיר בה הם קצרים, ובהתחשב באמצעי התחבורה הזמינים בעידן המודרני, איני סבור שנסיעה מבאר-שבע אל העיר תל-אביב, יש בה משום הכבדה. אף איני סבור, ואף לא נטען על ידי המבקשת, כי הדבר עלול להביא אותה לוויתור על מימוש זכות הפניה לערכאות. המבקשת אף לא צירפה לבקשתה כל תצהיר, ממנו ניתן יהא ללמוד כי קיום הדיון בתל-אביב פוגע בזכותה להתדיין.

(ראו מקרים זהים שנדונו בבית משפט המחוזי, בבש"א (י-ם) 1525/05 בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף נצרת נ' ערטול ויקטור (אתר נבו), וכן, בש"א (נצ') 1638/03 משכן-בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' בוכריס פרגון (אתר נבו).

6.       סוף דבר

בהתאם לכל האמור לעיל,  אני קובע, כי התביעה תמשיך ותידון בפני בית המשפט השלום בתל-אביב על פי הקבוע בהסכם שבין הצדדים.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק, אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד החלטה זו.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.