החלטה בתיק בשא 1635/06 - פסקדין

הבנק - התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד החב' - הנתבעת 1 בגין יתרת חוב בלתי נפרעת בחשבונותיה, ונגד נתבעים נוספים, הערבים להתחייבויותיה כלפי הבנק.

לכתב - התביעה צורפו: בקשות לפתיחת חשבונות ותנאי החשבונות, כתבי הלוואות, כתבי - ערבות מתמדת, דפי חשבון, אישורי התובע בדבר שיעורי הריבית, וכן העתקים ממכתבי התראה שנשלחו מן התובע לנתבעים.

נגד הנתבעים 1,5,6 ניתן פס"ד ביום 18.1.06 בהעדר בקשת רשות להגן מטעמם.

הנתבעים 3,4 (שיקראו להלן: "המבקשים") ערבו להלוואה בסך 125,000 ש"ח שנטלה החב' - הנתבעת 1 ביום 2.11.03 והם "ערבים יחידים" כמשמעות מונח זה בחוק הערבות.

חובם של הנתבעים 3,4 ביחד ולחוד עם הנתבעת 1 עומד נכון ליום הגשת התביעה ע"ס 92,189.78 ש"ח. ב"כ המשיב אישר כי ביום 13.12.05 הועבר סך של 38,755 ש"ח מחשבון המבקשים בסניף אחוזה לזכות חשבון הנתבעת 1, וסכום זה יקוזז מסכום התביעה.

המבקשים, הוריו של הנתבע 5, טוענים בתצהיריהם כי מעולם לא היו בעלי זכויות כלשהן בחב' - הנתבעת 1. בנם היה בעל השליטה בחב' יחד עם שותף, והוא פנה אליהם בסוף חודש 10/03 בבקשה לחתום על ערבות להלוואה. המבקשים טוענים כי לא היתה להם כל ידיעה אודות מצבה הכספי של החב'. בבנק אמרה להם הפקידה כי הם מתקשים לחתום על ערבות בקשר להלוואה חדשה בסך 125,000 ש"ח, ולא אמרה דבר בקשר לחובות קודמים של החב' כלפי הבנק.

המבקשים הסכימו לחתום על הערבות בסברם כי מדובר בהלוואה חדשה לצורך השקעה בחב'.

כעבור למעלה משנה, קיבלו המבקשים העתק מכתב ב"כ הבנק בו נאמר כי החב' חייבת לבנק כ - 268,000 ש"ח. (נספח ז' לתצהיר). המבקשים טוענים כי רק לאחר הגשת התביעה התברר להם כי חשבון החב' התנהל ביתרה שלילית תוך חריגה ניכרת ממסגרת אשראי מאושרת, גבוהה כשלעצמה.

עוד הסתבר למבקשים בדיעבד כי במועד בו חתמו כערבים להלואה, אישר הבנק לחב' הלוואה נוספת בסכום של 125,000 ש"ח. המבקשים ממשיכים וטוענים כי ההלוואה עליה חתמו שימשה לכיסוי חובות החב' כלפי הבנק שהיו קיימים בפועל בעת חתימתם על כתב הערבות, וכי כספי ההלוואה הוזרמו במישרין ל"צמצום" או "כיסוי" יתרת - החובה.

לגישתם, הפר הבנק את חובתו כלפיהם בכך שלא העמיד אותם על מצב חובותיה של החב' (יתרת חובה גבוהה מאוד, חריגה גבוהה ממסגרת אשראי מאושרת, והעדר בטחונות לכיסוי החוב); אלמלא הטעייתו של הבנק והצגת מצג כוזב, לפיו הערבות היא להלוואה חדשה למטרת השקעה, ולא לכיסוי חובות, לא היו המבקשים חותמים על כתב - הערבות.

בחקירתה הנגדית אישרה המבקשת כי בנה, הנתבע 5, היה בעל מניות ומנהל בחב' - הנתבעת 1.

לדבריה: "בני אמר לי שהם צריכים הלוואה לפיתוח ואין להם שום בעיה להחזיר את החוב". לשיטתה, לא ידעה על מצב החב' כשחתמה על הערבות, ואת דפי החשבון שצירפה לתצהירה, קיבלה מבנה. המבקשת ציינה כי היתה ביחסים טובים עם בנה, אך לא ידעה על מצב העסק, וחשבה שהוא "טוב מאוד". מדבריה: "אני כמנהלת חשבונות אני יודעת טוב מאוד שהבנק לא נותן  הלוואות כשהמצב רע ולא שאלנו את הבן שלנו מה מצב החב'. אצלי היה רושם לפי כל ההתנהלות וכל הידיעה שיש לי ... שהמצב של החב' לפי היחס בבנק ולפי הרושם שקיבלתי בבנק, שיש לי בן מאוד מוצלח, ושהמצב של החב' מצויין".

המבקשת ציינה בתשובה לשאלה כי התחילה לעבוד בחב' שנה לאחר שחתמה על הערבות, בסוף שנת 2004, כמנהלת חשבונות.

המבקש ציין אף הוא כי בנו, הנתבע 5, בקש ממנו לחתום כערב להלוואה, מאחר שהוא צריך את זה לעבודה שלו בחב', "ומבחינתי זה היה מספיק כדי לחתום לו על ההלוואה ומבחינתי זה היה מספיק כי אני רגיל לעזור לבני וראיתי זאת כעזרה. לא שאלתי בשביל מה הוא צריך את הכסף לי מספיק היה שהוא צריך את הכסף. הבנתי שהוא צריך את זה ולא נכנסתי לפרטים, ועד לקבלת כתב התביעה לא היה ידוע לי על מצבו או על מצב ההלוואה שהוא לקח". המבקש טוען כי לא שאל את בנו מה מצב החב' כי לא היתה שום סבה לשאול זאת: "אני ידעתי שהוא ושותפו עובדים מאוד קשה ושהם צריכים את ההלוואה. אם הייתי יודע אז את המצב החתימה לא היתה מתקיימת, לא הייתי חותם ..... העסק לא היה במשבר... לא היתה לי שום סיבה לחשוש שיש בעיה כלשהי ...".

המבקש נשאל מדוע לא התעניין במצב החב'. לדבריו, "מכיוון שאני ראיתי שהעסק של הבן שלי ושותפו עובד מאוד רצוף ומאוד קשה עם הרבה לקוחות, שהוא היה עסוק מאוד ולא ביקר אצלנו. נסעו במכוניות טובות, עשו שיפוץ יפה במשרד לא היתה לי כל סיבה לפשפש בדברים האלה ולשאול אותו".

המדובר באנשים משכילים אשר חתמו מרצונם לחב' - הנתבעת 1 שבבעלות בנם ושותפו, על ערבות להלוואה, ואמורים היו לדעת כי במדה והחב' לא תוכל לפרוע את ההלוואה, יפנה אליהם הבנק כערבים - לפרעונה. ההלוואה, כפי שנכתב בטופס ההלוואה, היתה למטרת השקעה בחב' ומדברי המבקש עולה כי מאחר שבנו ביקש ממנו, חתם לו על ערבות, שכן הוא רגיל לעזור לבנו: "ראיתי זאת כעזרה". דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הטענה כי לו ידע האב שמצב החב' שבבעלות בנו, קשה, לא היה נחלץ לעזרתו. הרי בפירוש אמר: "לי מספיק שהוא צריך את הכסף".

נראה שהמבקשים מעלים בדיעבד את הטענה כי הבנק מעל באמונם בכך שלא גילה להם את מצב החב'. שהרי לדברי המבקש עצמו, החב' לא היתה במשבר, בנו ושותפו היו עסוקים, נסעו במכוניות טובות, וערכו שיפוץ במשרד. המבקשת ידעה על מצב החב' מפי בנה שאמר לה כי הוא נזקק להלוואה לפיתוח, ואין שום בעיה להחזיר את החוב. שנה לאחר קבלת ההלוואה, נכנסה המבקשת לחב' כמנהלת חשבונות, ולדבריה מצב החב' היה טוב, ומכאן שההלוואה שיפרה את מצבה הכלכלי של החב'.

מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיב כי אין לטעון שמצב החב' היה גרוע בעת קבלת ההלוואה, ולא היתה כל סבה שהבנק ידווח למבקשים על מצב כלכלי גרוע, כשמצב זה לא התקיים בפועל בעת קבלת ההלוואה. עצם העובדה שהבנק נתן לחב' שתי הלוואות בסך כולל של 250,000 ש"ח והותיר את מסגרת האשראי של החב' על - כנה, מעיד על כך שהחב' לא היתה במשבר, ולפיכך לא היה צורך מיוחד בדיווח על מצב החב', להוריו של בעליה ומנהלה.

כשהחלה המבקשת לעבוד בחב', שנה לאחר נטילת ההלוואה וחתימתה על כתב הערבות, לא פנתה לבנק בטענה שהיה עליו לגלות לו את מצבה הדחוק. מסתבר שהחב' היתה במצב תקין, כפי שהמבקשת עצמה ציינה בעדותה.