החלטה בתיק בשא 163259/06 - פסקדין

1.   לפניי בקשה לדחייה על הסף של התביעה מחמת העדר סמכות עניינית.

2.   המשיבים הגישו תביעה הצהרתית וכספית בקשר עם חוב ארנונה החל מיום 31.10.1996 ועד לחודש אוקטובר שנת 2003, מועד בו נהרס המבנה ברחוב יהודה מרגוזה 15 בתל-אביב, יוצר החוב הנ"ל.

3.   בתביעתם, טוענים התובעים כי, בנוסף לחודשים מהם הופטרו על-ידי המבקשת מתשלום דמי הארנונה (מיום 16.1.1997 ועד ליום 30.6.1997), זכאים הם לפטור והחזר רטרואקטיבי של תשלומי ארנונה אשר שילמו מיום סיום מתן הפטור

ב  30.6.1997 ועד ליום 1.4.2003, המועד בו חודש הפטור מתשלומי הארנונה והוארך בשיעורים עד לסיומו ביום 30.6.2006.

4.   המבקשת מסרבת למתן הפטור לתקופה הנ"ל (1.4.2003-30.6.1997).

טענות הצדדים

5.   המבקשת טוענת, כי הנכס נושא התביעה מחויב בחשבון ארנונה הרשום על-שם המשיבה 6. בעבר, דאגה המשיבה  להגיש בקשות לפטור בגין נכס ריק, אשר אושרו . בגין תקופת הביניים, בה שולמו הכספים, גורסת המבקשת, כי המשיבים אינם יכולים לחזור בהם מתשלום ו/או להגיש את הבקשה שלא הגישו במועד.

6.   טענה נוספת מצד המבקשת היא, שעל המשיבים היה להעלות את התנגדותם לחיובי הארנונה על פי הדרך הקבועה בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן גם - " חוק הערר"). משלא פנו המשיבים למבקשת בשנים 2003-1997 בדרישה לפטור מחיובי הארנונה, הפכו חיובים אלו לחלוטים.

7.   המשיבים 5-1 טוענים, כי הם הבעלים של מחצית הזכויות בנכס נשוא התובענה, ביחד עם המשיבה 6, אשר רכשה מחצית מן הזכויות מזאב אייכר ז"ל, דודו של המשיב 1 (רוני אייכר) - בנו של חיים אייכר ז"ל. זאב אייכר המנוח הפעיל במקום מפעל קרטונים ודאג לתשלומי הארנונה משנת 1974 עד לשנת 1996 בה סגר עסקו. טיב הזכויות לא היה ידוע עקב סכסוך בין המנוחים, ונתגלה רק בשנת 1996, לאחר פניית המשיבה 6 אל יתר המשיבים.

לטענתם, המשיכו לשלם את תשלומי הארנונה מאחר וסברו בתום לב ובטעות, כי הם חייבים לעשות כן מכיוון שהגישו בקשה לקבל מידע להיתר בנייה חדשה. לשיטתם, סברו  כי לא ניתן לבקש אחוזי בנייה נוספים מבלי לשלם חוב ארנונה, דבר שהסתבר לימים כטעות.

8.   עוד טוענים המשיבים, כי משנת 1997 ואילך עומד הנכס ריק, ולא נעשה בו כל שימוש וכי המבקשת היתה יכולה לגלות עובדה זו בעצמה, ללא קושי.

דיון

9. התובענה דנן מבוססת בעיקרה על הטענה, כי המשיבים שילמו לאורך תקופה ארוכה, בתום לב ובטעות, כספי ארנונה שלא היו צריכים להשתלם למבקשת. הם עותרים לכך שבית משפט זה ידון בעניינם, ולא ערכאה אחרת, חרף הוראות החוק.  

10. טיעונה העיקרי של המבקשת הוא, כי חוק הערר קובע מסלול ייחודי לדיון במחלוקות לעניין חיוב הארנונה. כמפורט בסעיף 3 לאותו חוק, לאמור, כל השגה על הודעת חיוב הארנונה,שעילתה, בין היתר הינה השימוש בנכס, תובא לפני מנהל הארנונה, שעל החלטתו מערערים  בפני וועדת הערר לענייני ארנונה שליד הרשות המקומית. על זו האחרונה ניתן לערור בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתה, אין דרכו של הנישום פתוחה תמיד לערכאות האזרחיות הרגילות, אלא כאשר מועלית סוגיה עקרונית בעלת גוון ציבורי. במקרה הנדון, סבורה היא, כי המדובר במחלוקת שגרתית שהמשיבים איבדו את ההזדמנות להגיש טענותיהם בגינה לפני הערכאת  הנ"ל, המוסמכות על-פי דין.  

11. חוק הערר קובע בסעיף 3 שבו, כדלקמן:

השגה (תיקונים: התשמ"ב, התשמ"ז, התשנ"ג, התשנ"ד, התשס"ד):

3.   (א)  מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו;