החלטה בתיק בשא 16228/07

1.         בפניי בקשה לחילוט ערבון על סך של 20,000 ש"ח שהופקד על ידי המשיבים, כתנאי לעיכוב ביצוע פסק דין של פינוי.

2.         העובדות הצריכות לעניין הינן כדלקמן:

            בשנת 2002 הגישה המבקשת כנגד המשיבים תביעה לסילוק יד. בתביעה טענה כי המשיבים פלשו למקרקעין שבבעלותה והחלו לבצע עבודות בנייה שלא כדין.

ביום 9.1.05 ניתן פסק דין בתביעה הנ"ל שחייב את המשיבים לפנות את הנכס הידוע כגוש 24, חלקה 20302 הנמצא במושיירפה. כן חוייבו המשיבים להשיב את המצב בנכס לקדמותו ולהחזירו למבקשת ( ת.א. 16624/02 ).

3.         ביום  4.12.05 הגישו המשיבים תביעה למתן פסק דין הצהרתי כנגד המבקשת, שיצהיר כי  צו הפינוי הנ"ל אינו חל עליהם, לאור שינוי שחל במעמדם המשפטי והעובדתי בנכס.

4.         ביום 30.3.06 ניתן על ידי כב' השופטת למלשטריך-לטר פסק דין אשר דחה את תביעתם, והמשיבים חוייבו לקיים את צו ההריסה, הפינוי והשבת המצב לקדמותו בתוך 60 יום ( ה.פ. 1306/05 ).

5.         המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה ( ע"א 3329/06 ), ובמקביל הגישו בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה והפינוי ( בש"א 10468/06 ).

בהחלטה שניתנה בבקשה, חוייבו המשיבים בהפקדת סך של 20,000 ש"ח כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין, וכך נקבע בהחלטה:

"נוכח העובדה כי ביצוע הפינוי מחייב הריסת בית, הליך שהוא בלתי הפיך, ותוך מתן משקל מירבי לעובדה זו, אני נעתרת לעיכוב הביצוע. נוכח שאלת סיכוי הערעור, העיכוב יותנה בכך שהמבקשים יפקידו בתוך 7 ימים מהיום את הסכום של 20,000 ש"ח בקופת בית המשפט, אשר יחולט לטובת המשיב היה וידחה ערעורם בביהמ"ש המחוזי."(סעיף 7 להחלטה מיום 9.7.06) ( ההדגשה אינה במקור ).

6.         ביום 9.10.07 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, וחייב את המשיבים לשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ש"ח. הוצאות אלה שולמו על ידי המשיבים למבקשת.

7.         כעת מונחת בפניי בקשת המבקשת לחילוט הערבון הכספי על סך של 20,000 ש"ח, אשר הופקד על ידי המשיבים כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין כאמור, עקב דחיית הערעור.

            המבקשת טוענת כי על פי לשון ההחלטה, די בדחיית הערעור בכדי להביא לחילוט הערבון לטובתה, ללא צורך בהוכחת קיומו של נזק שנגרם כתוצאה מצו העיכוב . לחילופין טענה כי צו העיכוב גרם לה להפסדים עקב פעולות תיאום והיערכות שהוכנו על ידה לצורך מימוש צו הפינוי, וכי העיכוב פגע ביכולת ההרתעה שלה כלפי מפירי חוק, וכי המשיבים הפיקו תועלת מדחיית ביצוע פסק הדין לתקופה העולה על שנה.

המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי הערבון נועד להבטחת נזק העלול להיגרם למבקשת כתוצאה ממתן צו העיכוב, ומשלא הוכח קיומו של נזק כנ"ל, אז דין הבקשה להדחות.

8.         לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים ושקלתי את טיעוניהם, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

            ההוראה המסדירה את מתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין נמצאת בתקנה 469 בפרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והיא קובעת כדלקמן:

" בית המשפט או הרשם המורה על עיכוב ביצוע רשאי להתנות את העיכוב בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מתאימה מאת בעל הדין המבקש את העיכוב וקביעת מועד להגשת כתב הערעור או בקשת רשות לערער."

            שתי תכליות נקבעו בפסיקה להפקדת ערובה כנ"ל. האחת, הבטחת ביצוע פסק הדין של הערכאה הקודמת, והשניה, הבטחת נזק שעלול להיגרם עקב מתן הצו. הדברים נאמרו במפורש ברע"א 6448/01 עבד אל סלאם חיר ו-9 אח' נ' אלון לידאי, תק-על 2003(1), 1517 ,עמ' 1518, בזו הלשון:

" ההסדר החולש על בקשה לעיכוב ביצוע ועל הפקדת ערובה כספית להבטחת נזקים עקב מתן עיכוב הביצוע נקבע בתקנה 469 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984........

בתקנה זו לא נקבע הסדר מפורט לעניין החילוט של ערובה הניתנת במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע. בפסיקה נמתחה לעניין זה הבחנה בין ערובה שתכליתה היא להבטיח את ביצוע פסק הדין של הערכאה הקודמת, לבין ערובה שתכליתה היא להוות בטוחה אם יגרום הצו לעיכוב ביצוע נזק לזוכה בערכאה הקודמת. בכל הנוגע לערובה מן הסוג הראשון, נקבע כי "עם פקיעת תוקפה של ההוראה בדבר עיכוב ביצוע - ניתן להיפרע מן הסכום המופקד או הנערב" (בר"ע 3748/91 הלל נ' שטיינברג, דינים עליון כד 202). לעומת זאת, על ערובות אשר נועדו להוות בטוחה לנזקים אשר עלולים להיגרם בגין צו זמני, הוחל ההסדר הפסיקתי שהותווה בע"א 732/80 ארנס נ' בית אל, פ"ד לח(645 (2, ביחס לערבויות שניתנו לצורך הבטחת נזקים העלולים להיגרם עקב מתן סעד זמני. בהתאם לכך, פורטו ברע"א 2421/98 בריל יהודית ואח' נ' מריון צ'פלסקי, דינים עליון נד 532, הדרכים האפשריות העומדות בפני המשיב בבואו לבקש את מימוש הערבות"