החלטה בתיק בשא 161199/07 - פסקדין

1.      לפניי בקשה לסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות, מעשה בית דין ומטעמים נוספים.

2.      המשיב טוען, כי המבקשת מכרה לצד ג' זכויות חכירה בחלק מחלקה 65 שבגוש 4026, בעוד שייעוד המקרקעין הוא דרך למעבר ציבורי המשרתת את בעלי הזכויות במקרקעין הסמוכים לחלקה, ביניהם המשיב, אשר מתגורר בחלקות 57 ו-58. לטענתו, הביאה מכירת הזכויות במקרקעין לפגיעה בשווי המקרקעין שבבעלותו. בנוסף, נטען, כי על המקרקעין הוקם מבנה שלא כדין, לגביו תלוי ועומד צו הריסה שאיננו מקוים.

3.      המשיב תובע את ירידת ערך המקרקעין בגין רשלנות המבקשת בדרך ניהול המכר והמקרקעין.

4.      המבקשת טוענת, כי הסכם החכירה נשוא התביעה נחתם ביום 28.5.1996 ואילו התביעה הוגשה ביום 27.12.2005, ולפיכך התיישנה. זאת ועוד, במסגרת הליך משפטי קודם (תמ"ש 8821/01), תבע המשיב את המבקשת בטענה, כי פעולותיה אפשרו פגיעה בגישה לחלקותיו מחלקה 65, אשר גרמה לכאורה לירידת ערך מקרקעיו, ומשנדחתה תביעתו, מנוע מלפתוח בהליך חדש כנגדה באותה העילה בשל מעשה בית דין. בנוסף, טוענת המבקשת, כי המשיב חזר בו מעתירה מנהלית שהגיש כנגדה בעבר לביטול הסכם החכירה ולכן מושתק הוא מלהעלות שוב טענות בדבר חוקיות ההסכם, וזאת, בין היתר, בשל השיהוי בין משיכת העתירה להגשת תביעתו הנוכחית. טענתה החלופית של המבקשת היא, כי בעיית הנגישות היתה חלק מסכסוך משפחתי בין יורשים שנדון והוסדר בבית המשפט לענייני משפחה ולכן ראוי שימשיך להישמע שם.

דיון

5.      תביעתו של המשיב מופנית בעיקרה כנגד עסקת החכירה בין המבקשת לבין אחיו המנוח, מר יוסף געסוס ז"ל (להלן- " המנוח"), והתנהלותה הרשלנית, לכאורה, של המבקשת בכל הקשור לדרך יישום מדיניות החכרת המקרקעין המצויים תחת ידיה.

6.      לטענת המשיב, היה על המבקשת להימנע מלמכור זכות כלשהי במקרקעין מבלי להבטיח את השמירה על יעודה של החלקה לשימושו של הציבור, תוך התניה מפורשת המתירה השימוש בדרך לצרכי חלקות 57 ו-58 ולו על דרך של רישום זיקת הנאה. מה עוד, שעל המקרקעין הוקם מבנה לא חוקי שהמבקשת לא עושה דבר כדי לסכל את בנייתו. בנוסף, טוען הוא, כי מכירת המקרקעין עולה כדי הפרת הסכם החכירה שנחתם בינו לבין המבקשת בקשר עם חלקה 58, שכן תנאי מכללא בהסכם הוא שיש אפשרות גישה למקרקעין.

התיישנות

7.      סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע, כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא, בשאינו מקרקעין - שבע שנים. בסעיף 6 נקבע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

8.      לכלל האמור בסעיף 6 לחוק הנ"ל ישנם מספר חריגים, המנויים בסעיפים 7-9 שבו, אשר בהתקיים אחד מהם לא מונים את תחילת תקופת ההתיישנות מיום יצירת העילה, אלא ממועדים מאוחרים יותר. אחד החריגים הוא זה הקבוע בסעיף 8 לחוק, ולפיו אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

9.      אין חולק, כי הסכם החכירה בין המבקשת לבין המנוח נחתם ביום 28.5.1996. זהו, לכאורה, גם המועד בו נוצרה עילת התביעה, ואשר ממנה ואילך יש למנות תקופת התיישנות בת שבע שנים. אולם, על-פי האמור בסעיף 4 לכתב התביעה, התגלה למשיב דבר קיומו של ההסכם רק במהלך הליך משפטי לבירור תביעתו כנגד המבקשת וכנגד המנוח, אשר הוגש ביום 17.10.2000 (ת"א (רמלה) 3312/00 ולימים - תמ"ש 8821/01). במסגרתו של אותו הליך, נתבקש בית המשפט לענייני משפחה להורות על הריסת בניה בלתי חוקית של המנוח, אשר הוקמה על חלקה 65. המשיב טוען, כי המבקשת הכחישה זכויותיו של המנוח בחלקה 65 והצטרפה לתביעה לפינוי ולסילוק ידו מהמקרקעין.

10.  בעוד שהמשיב טוען, כאמור, כי דבר המכר התגלה לו רק לאחר שהחלו ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, גורסת המשיבה, כי ידע על רכישת הזכויות בחלק מחלקה 65 על-ידי המנוח, לכל המאוחר ביום 27.3.1997. מעיון במסמכים שצירפה לבקשה עולה, כי ביום 26.3.1997 הגיש המשיב לוועדה המקומית בעיריית לוד התנגדות לתוכנית, לפיה יבוטל ייעוד חלקה 65 לדרך, וזאת מן הטעם שהיא משמשת אותו לצורך כניסה לביתו. המשיב ציין, כי חזר בו מהתנגדות קודמת שהגיש ביום 1.1.1997 והוא מבקש לחדשה. בנוסף, צירפה המבקשת את עדותו של המשיב מיום 11.11.2002, שניתנה במסגרת תמ"ש 8821/01, ובה הסביר, לכאורה, כי חידש את התנגדותו לתוכנית כיוון שנודע לו על העברת זכויות בחלקות 61 ו-65.

11.  לטעמי, לא ניתן להכריע כאן בדבר המועד בו נודע למשיב קיומה של עילת התביעה הנוכחית. שכן, מתוך המסמכים עליהם הצביעה המבקשת, לא נהיר, האם המשיב אכן ידע במועד הנטען (מרץ 1997), אודות קיומו של הסכם החכירה אם לאו. עסקינן בטענה שבעובדה, המצויה במחלוקת בין הצדדים ומצריכה בירור עובדתי וראייתי לגופו של ענין.

מעשה בית דין

12.  בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון, שבבסיסו עומדים שני שיקולים מרכזיים. השיקול הראשון מגלם את האינטרס הציבורי בהקלת העומס המוטל על בתי המשפט ובהקטנת עלויות ההתדיינות. השיקול השני מגלם את האינטרסים של בעלי הדין עצמם: לבעל דין אינטרס מובהק שלא לחזור ולהיות צד להליך בשל פלוגתא, שבה התדיין בעבר בבית המשפט. כך, לא יהא עליו לשמור על ראיותיו פן נכון לו בעתיד מאבק משפטי, שיצריך השקעת משאבים בענין זהה (רע"א 508/06 קאפח נ' מינהל מקרקעי ישראל [פדאור (לא פורסם) 06 (9) 515], עמ' 1, ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פדאור (לא פורסם) 05 (21) 108], עמ' 3).

13.  במסגרת תמ"ש 8821/01, טען המשיב, כי המנוח בנה את ביתו על חלקה 65 באופן החוסם את הגישה לחלקת המשיב והמהווה פגיעה חמורה בקניינו, מניעת הנאה לשימוש סביר מרכושו והורדת ערך הנכס, בהיותו ללא דרכי גישה. התביעה נתקבלה, הוגש עליה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"מ 1215/03) והתיק הוחזר לבית משפט קמא, אשר דחה את התביעה לנוכח קיומו של מעשה בית דין.

14.  המבקשת גורסת, כי המשיב מנוע מלפתוח בהליך הנוכחי כנגדה בשל מעשה בית דין, בין זה שהיה קיים עובר לפסק הדין שניתן בתמ"ש 8821/01, אליו התייחס בית המשפט שלערעור, ובין זה שקם בעקבות פסק הדין, אשר דחה, כאמור, את תביעת המשיב. היא מוסיפה וטוענת, כי בהעדר רשות לפיצול סעדים, ובהיות המבקשת צד להליך, מנוע המשיב מלהעלות כל טענה לפיה בעטיו של מעשה ו/או מחדל מצדה נפגעה הגישה לחלקותיו מחלקה 65 באופן הנטען על-ידו, כמפורט לעיל.

15.  המשיב טוען מנגד, כי עניינה של התביעה בבית המשפט קמא היתה השתלטותו של המנוח על המקרקעין שלא כדין והנזק הזמני שנגרם למשיב עד להריסת המבנה הבלתי חוקי, ורק משנקבע שם, כי נעשתה עסקת מכר בה רכש המנוח את זכויות החכירה מהמבקשת, קמה למשיב עילת תביעה בגין עסקה זו.

16.  בנושא זה, דעתי היא כדעת המשיב.