החלטה בתיק בשא 15951/07 - פסקדין

1.         המשיבים, שהם התובעים בתביעה העיקרית,  ביקשו וקיבלו מבית המשפט עיקול זמני עד לסך של 1,500,000 ש"ח  על נכסי המבקשים. המבקשים ביקשו את ביטול העיקול. קוים דיון בנושא זה בשתי ישיבות, שלאחריהן הגישו הצדדים טענות בכתב. אציין, כי על פי הדין יש להתעלם מהתגובה לבקשה לביטול עיקול (בש"א (חיפה) 12185/01 ר.צ. חברה לבנין נ' קניזו). מאליו מובן, שהחלטתי ניתנת במסגרת בקשה לעיקול זמני ועל פי מגבלותיה, ואין בה הכרעה בתביעה לגופו של ענין. ממילא אין בה הכרעה בכל הטענות שטוענים הצדדים זה כלפי זה, ושמורה להם הזכות לשוב ולהטיח טענות אלה בהליך העיקרי.  

2.         העיקול הוטל להבטחת התביעה הכוללת את הסעדים הבאים:

א.         פיצוי התובעת 2 בגין שלילת זכותה להיות שותפה במיזם הבניה בגבעת האהבה וחורשת האהבה, בסך של 8,964,525 ש"ח.

ב.         פיצוי התובע 1 בגין אובדן הרווחים שהיו צפויים לו ממכירת מצפה הימים בסך 1,595,000 ש"ח.

ג.          פיצוי התובע 1 בגין פגיעה בשמו הטוב, בסך 500,000 ש"ח.

ד.         חיוב המבקשים לסלק לאלתר את החוב לבנק לאומי בסך כ- 1,200,000 ש"ח  ובמידה שלא יעשו כן, לחייבם לשלם לתובע 1 את סכום החוב הזה.

כפי שנטען, מסכומי נזק אלה יש להפחית את הסכום של 4,058,250 ש"ח שהם הסכומים שהיה על התובעים לשלם עבור גבעת האהבה וחורשת האהבה ועבור מצפה הימים. כנראה שהכוונה היא שמסעדים א' וב' יש להפחית סכומים אלה.

לטענת התובעים, הם זכאים ל- 8,200,775 ש"ח אבל העמידו את תביעתם על סך של 3,000,000 ש"ח.

3.         על פי תקנה 374 נקבע ש"לא יינתן צו עיקול זמני אלא בתובענה לסכום כסף". סכום כסף אינו חייב להיות סכום קצוב, אבל אם הוא סכום מעורפל, לא ינתן בגינו צו עיקול (ע"א 3488/02 בראשי נ' בראשי). אניח לצורך הענין שהסכומים בסעיפים 2 (א) ו-(ב) הם סכום כסף. עומדת איפוא השאלה האם הוכחה במידה הראויה זכות תביעה של המשיבים לקבלת רווחי שתי העיסקאות האלה, עוגמת נפש והבטחת תשלום החוב לבנק לאומי.

4.         בין הצדדים נחתם מספר רב של הסכמים. אני דוחה את טענת המשיבים, שהם רשאים לבטל רק את החלק בהסכמים המחייב אותם, ולא לבטל ביחד עימו את החלק המזכה אותם. המשיבים לא עמדו בחובתם להראות שההסכמים ניתנים להפרדה לחלקים. הדבר הזה כל כך פשוט וברור, שהמשיב 1, מאיר ביטון התקשה מאד לתת תשובה בשאלה אם הוא סבור שההסכמים בטלים או תקפים, בישיבת יום 14.11.07 בבש"א 16183/07, שהעתק הפרוטוקול בגינה צורף לבקשה זו בהסכמה. מצד אחד הוא מבקש לקבל את היתרונות של ההסכמים, ומצד שני הוא טוען שהחסרונות באותם הסכמים דינם ביטול, עקב עושק, הטעייה, מירמה, וכל הטענות האחרות. זאת, מבלי להסביר אפילו כיצד ההסכמים האלה ניתנים לחלוקה ולהפרדה. על כן, ברור שהטענות לגבי תוקפם של ההסכמים עומדים על בלימה.

5.         המשיב הצהיר שההסכמים נחתמו עקב עושק. אני דוחה טענה זו כבלתי מוכחת בשלב זה. לפי ההסכמים שבתיק ולפי המכתבים ששלחו המשיבים, ולפי מעשיהם ונסיונם, גם בהסתמך על עדות עו"ד ברנט, שהתרשמתי שהיא נכונה לצורך הליך זה, המשיבים הם בעלי נסיון ולא היו בשום מצוקה שכלית או גופנית או חוסר נסיון. אכן, הם חששו לכספם, אבל חשש של נושה לכספו הנמצא בידי לווה אינו מצוקה גופנית או שכלית. על כן, אני דוחה בשלב זה את הטענה שהיה כאן עושק.

6.         אני דוחה גם את הטענה שהיתה כאן כפיה. מאיר ביטון המשיב 1 העיד בעמ' 7 שהלחץ היה לחץ של הפסד כל כספו, ואיום בנזק כספי שיגרם לו. איני מאמין, בשלב זה לטענה זו, בדבר איום בנזקים, אם הכוונה לנזקים נוספים על הפסד ההשקעה, משום שהמשיב 1 שהרבה בתצהירים לא העיד על כך בשום תצהיר. לא היתה שום כפיה, כי הלחץ הכלכלי שבו היו המשיבים נתונים כחוששים לכך שכספם לא ישולם, אינו נחשב ככפיה (רע"א 7539/98 לוטם נ' בנק דיסקונט פ"ד נג (1) 721). על כן, אני דוחה את הטענה שהיתה כפיה בעריכת ההסכמים. על פי חוק החוזים (חלק כללי), ביטול חוזה שנחתם עקב כפיה יהיה בהודעת המתקשר זמן סביר לאחר שהוסרה הכפיה.  מר ביטון נשאל מתי נפסק הלחץ, ולאחר שאמר שהלחץ נפסק ביולי 2006 באופן חלקי, דהיינו למעט נושא בל"ל, נשאל מה עשה, והשיב תשובות בלתי רלבנטיות בדבר בירוריו מה עשו המבקשים. הלחץ שבו המשיבים נתנונים אינו מוסבר על ידי מה שידעו המבקשים אלא על ידי הרגשתו ותנאיו הסוביקטיביים של המשיב או המשיבים. ביולי 2006, לפי גירסתו של המשיב 1, הוסר הלחץ מלבד בנק לאומי, וגם הלחץ של בנק לאומי הוסר לאחר מכן, עד שחודש לאחרונה כאשר הסתבר שההסכם אינו מקויים. המשיבים לא שלחו שום הודעת ביטול של ההסכמים ביולי 2006, אלא המתינו עד 20.8.07, שעה שהגישו את התביעה. אין ספק שיותר משנה זה מעבר לזמן הסביר, ולכן, אפילו אם נניח שההסכמים נחתמו בלחץ ובכפיה עקב הלחצים הכלכליים שבהם היו המשיבים נתונים, משלא ביטלו אותם במועד, אין הם יכולים עוד לבטלם לאחר מכן בטענה זו.

7.         טענה נוספת בפי המשיבים היתה שהמבקשים הפרו את ההסכמים. אין ספק שההסכמים שבין הצדדים אף פעם לא בוצעו כפי שנערכו, ולאחר מכן היה הסכם נוסף, שגם הוא לא קויים כפי שנחתם, וכן הלאה. ואולם, הדרך לביטול הסכמים, כאשר ההפרה אינה יסודית, ובמקרה שבפני לא נטען להפרה יסודית, היא מתן אורכה לקיום והודעת ביטול לאחר שהאורכה לא מועילה. הליך זה לא ננקט כאן ביחס להסכמים בנערכו במהלך הדרך, וביחס להסכם האחרון, מאפריל 2006, הרי גם בגינו לא ניתנה אורכה לקיום ולא ניתנה הודעת ביטול תוך זמן סביר.

8.         אותם דברים חלים גם לגבי הטענות להטעייה, שהיא גם הטענה לחוסר תום לב במשא ומתן. ראשית, יש לומר שהחזרה שוב ושוב על הטענה שעו"ד ברנט לא גילה למשיבים שהמבקשים נתונים בחובות עצומים, היא תמוהה. אין ספק, וכך עולה גם מההסכמים בין הצדדים, שהמשיבים ידעו היטב עוד לפני שנכנסו להסכם הראשון עם המבקשים, שהמבקשים מצויים בקשיים כספיים וחייבים מיליוני שקלים לנושים שונים. זו הסיבה שבגללה הם היו זקוקים לכסף שאותו קיבלו מהמשיבים, שידעו על כך היטב. על כן, עובדה זו אינה הטעייה של המבקשים או עו"ד ברנט את המשיבים. לא אעסוק בהטעיות שנטענו לאורך כל הדרך. החל מ- 9.11.05 השתנה אופי ההסכמים בין הצדדים, מהסכם שותפות להסכם הלוואה. לאחר מכן נחתמו הסכמים נוספים בקו זה בימים 15.1.06, 12.2.06, 15.2.06, 2.4.06 ו- 10.4.06. כל אחד מההסכמים האלה תיקן טענות והפרות שהיו בהסכמים הקודמים. המשיב 1 העיד שרק עקב הפרת ההסכמים הקודמים מאחר שהיה על המשיבים לעמוד בעיסקה עם ניצב"א לגבי מתחם אגד בצפת, נאלץ לחתום על ההסכם עקב לחץ. דחיתי מקודם את טענת הלחץ, אבל כאן ניתן לומר בבירור המשיבים ידעו היטב שהמשכנתא לא נרשמה למרות ההתחייבות. לא היתה איפוא הטעייה, אלא פעולה של איש עסקים הפועל לפי רמת הסיכון שהוא מוכן לקחת על עצמו. איש לא מנע מהמשיבים באותו מועד לפנות בתביעה משפטית או להמנע מלשנות את ההסכמים הקודמים. מר ביטון העיד שבלילה ההוא נדדה שנתו וכבר למחרת ביקש לבטל את ההסכם ונענה בשלילה. לדבריו, נודע לו יותר מאוחר שהמבקשים התחייבו עוד קודם לכן כלפי אחרים. לזכויות המשיבים אין זה משנה דבר, שכן בין אם המבקשים הפרו את התחייבותם בגלל שהם סתם אינם עומדים בהתחייבותם, ובין אם עשו זאת משום שקודם לכן התחייבו למכור אותו נכס לאחרים, אין חולק שהמבקשים הפרו את ההסכם הקודם ובעקבות זאת הסכימו הצדדים על ההסכם מיום 9.11.05, וחרטתו של מר ביטון אינה אלא לכל היותר טעות בכדאיות העיסקה. לאחר מכן נערך ההסכם מיום 13.12.05 ששינה את ההסכמים באותו קו. ההסכם הזה הופר, והמשכנתאות לא נרשמו, והמשיבים ידו על כך היטב, שהרי שלחו ביום 5.1.06 מכתב על כך. הסכם נוף נחתם ביום 15.1.06, וגם הוא לא נחתם על סמך הטעייה אלא כדי לטפל בהפרת ההסכם על ידי המבקשים. הסכם זה, כמו הסכמים קודמים, נתן לכל אחד מהצדדים זכויות וחובות, וזו משמעותם של הסכמים - מסחר בזכויות ובחובות. לפי הסכם זה היה צריך לצאת מכרז למכירת חורשת האהבה וגבעת האהבה. המכרז נכשל. בעקבות זאת נחתם הסכם נוסף ביום 12.2.06, וזאת לאחר שכפי שמשיב 1 מעיד, הם ראו שהמבקשים מפרים את כל ההסכמים איתם. דהיינו לא היתה כאן הטעייה, והמשיבים ידעו היטב שהמבקשים מפרים את ההסכמים, ודאגו ככל יכולתם לכך שכספם יובטח ויושב להם. בהמשך לאותו קו, נחתם ביום 10.4.06 מסמך נוסף. כל ההסכמים נעשו כאשר המשיבים יודעים היטב שהמבקשים מפרים את ההסכמים, בודקים את הזכויות בלשכת רישום המקרקעין ופועלים לפי מיטב שיפוטם. אמנם, הם תולים את הכרעותיהם בעו"ד ברנט, אבל הוא אינו נתבע בפני והתרשמתי שהמשיבים היו מספיק עצמאיים לומר לעו"ד ברנט מה לעשות ולא לפעול באופן עיור לאור עיצותיו. על כן, אני דוחה את טענות ההטעייה, מכיוון שלא היתה טעות שהיא תוצאה של הטעייה, מה עוד שההסכמים לא בוטלו בעקבות הטעייה זו.

9.         כל אחד מההסכמים האחרונים כלל סעיף שלפיו מוותרים הצדדים על טענותיהם זה כלפי זה. לא ניתן לתלוש את הסעיף הזה מההסכמים ולבטלו ולהשאיר את החיובים לרשום משכנתאות ולהחזיר כספים המצויים בהסכמים אלה. על כן, קשורים המשיבים בויתורים אלה.

10.        המשיבים טענו שאינם תובעים את אכיפת הסכמי המכר אלא דורשים לפצותם על מעשי המירמה של המבקשים. כלומר, הם מסכימים שאין לאכוף את הסכמי המכר (ואפילו אם לא היו מסכימים, הרי ההסכמים שנחתמו בקו של הלוואה ולא שותפות מחייבים אותם) אבל תובעים פיצויי קיום, כאילו קויים הסכם המכר והם נהיו שותפים בבעלות. הגעתי למסקנה, בשלב זה של הדיון, שאין שום עילה לביטול ההסכמים שבין הצדדים שלפיהם היו המשיבים נושים והמבקשים (למעשה רק 1 ו- 2) לווים. בנסיבות אלה, החל מיום 9.11.05, גם לפיצויי קיום זכאים המשיבים רק גבי הסכמי הלוואה, דהיינו להחזר ההלוואות. אין חולק שההלוואות הוחזרו, בהנחה שההסכם עם בנק לאומי מתקיים.

11.        התביעה לפיצויים בשל עוגמת נפש אמנם נאמרה אבל לא הוכחה אף לכאורה. לא הוכח שהמשיב 1 סבל נזק של 500,000 ש"ח בשל הפגיעה בשמו הטוב. על כן, אין הוא זכאי בשל סכום זה לעיקול.

12.        אני דוחה את הבקשה לעיקול בשל הסעדים א' וב' שהם פיצויי קיום של הסכמי מכר שאינם קיימים לאחר שהוסכם בין הצדדים שהיחסים יהיו יחסי נושה- לווה. לגבי התביעה לתשלום סכום החוב לבנק לאומי, לא ברור אם ההסכם הזה מקויים או לא, ובכל מקרה, הוא נועד להתקיים לתקופה ארוכה, והמשיב 1 זכאי להבטיח את קיומו על ידי עיקול זמני, כך שאם יתקיים, יבוטל העיקול.  אין בעיקול הזה  הכבדה יתירה על המבקשים, מכיוון שהעיקול רק נותן תוקף למערך הזכויות והחובות שהם לקחו על עצמם.

13.        על כן, אני מעמיד את העיקול הזמני על סך של 1,200,000 ש"ח. לגבי העיקול בגבעת האהבה וחורשת האהבה, לפי הנתונים שנמסרו על ידי המבקש 1 לגבי מחיר דונם שבו נמכר חלק ממנו, רובץ על מקרקעין בשווי של 1,575,000 דולר שהם 6,189,750 ש"ח. גם בהתחשב במסי שבח, יש לצמצם את העיקול כך שיחול רק על 25 דונם מתוך המקרקעין בגוש 13701 חלקות 87,88, ולבטל את העיקול על המקרקעין האחרים, מאחר שדי בעיקול על חורשת האהבה וגבעת האהבה.