החלטה בתיק בשא 159450/05 - פסקדין

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 10/2/05 לפיו חוייבה המבקשת לשלם למשיב סכום של 45,000 ש"ח.

אין חולק כי בוצעה ביום 4/1/05 מסירה כדין של כתב התביעה למבקשת.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ונטען בה כי ביום 18/8/04 מכרה המבקשת למשיב את זכויותיה בדירת קרקע בת 3 חדרים ברח' שפרינצק 20/1 תל מונד הידועה כגוש 7789 חלקה 129/9 (להלן: "הדירה"). הסכם המכר צורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן: "הסכם המכר").

סע' 2 להסכם המכר קובע כך: כן מצהיר המוכר כי  שילם את כל האגרות וההיטלים בגין היתרי בניה להרחבת הבניה בדירה וכי ניתן היתר להרחבת הדירה. כמו כן שילם המוכר את חלקו בעלות יסודות ההרחבה אשר ניבנו על ידי דיירי הדירה העליונה.

המשיב טוען כי בהסתמך על הצהרה זו רכש את הדירה, אולם לאחר רכישתה התברר לו כי לא ניתן היתר להרחבת הדירה וכי לא שולמו האגרות וההיטלים הנדרשים לקבלת ההיתר.

המשיב נאלץ, לגרסתו, להשקיע זמן וכספים לשם קבלת ההיתר לרבות הגשת תוכניות העסקת מודד ומהנדס ותשלום אגרה.

בסעיף 12 להסכם המכר קבעו הצדדים פיצוי מוסכם בסך של  45,000 ש"ח במקרה של הפרה יסודית של הסכם המכר, ולפיכך הוגשה התביעה לתשלום הפיצוי המוסכם האמור.

המבקשת טוענת בבקשה לביטול פסק דין כי הינה אישה קשת יום בת 59 שעלתה ארצה ממדינות חבר העמים. שליטתה בשפה העברית מוגבלת, היא אמנם מסוגלת לקרוא מעט אך אינה מבינה מילים מורכבות ובוודאי שלא מונחים משפטיים או תכנוניים. את הדירה ירשה מאימה, אשר רכשה את הדירה בשנת 1990 מחברת עמידר. קיימת אפשרות להרחיב את הדירה והשכן שמעל הדירה כבר עשה זאת בפועל. המבקשת ידעה כי ניתן להוסיף בניה לדירה מאישור שניתן על ידי עמידר ואשר צורף לבקשה כנספח ד'. מאישור זה עולה כי אימה של המבקשת רכשה את הדירה כולל הכנה לתוספת בניה בגודל 31 מ"ר. המבקשת טוענת כי לא הבינה את המונח "היתר בניה" וכיוון שידעה שניתן לבנות תוספת, לא עלה בדעתה שיש צורך בפעולות נוספות ושונות לשם הבניה.

לטענתה המשיב הוא שהעלה את כל נושא היתר הבניה ודרש להכניסו להסכם, כאשר המבקשת עצמה לא נעזרה בייעוץ משפטי, והסכם המכר נערך אצל באת כוחו של המשיב. המבקשת טוענת כי הן המשיב והן עורכת דינו לא דרשו ממנה להציג בפניהם היתר בניה טרם חתימת הסכם המכר, ואילו עשו כן היתה אי ההבנה מתגלה מיד.

המבקשת טוענת, אם כן, כי הצהרתה ברישא של סע' 2 להסכם המכר ניתנה מתוך טעות וכי יש לבטל הצהרה זו על פי סע' 14 (א) או 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, וזאת בשילוב עם הוראת סע' 19 להוראות החוק.

לחילופין ובנוסף, טוענת המבקשת כי הוראת סע' 2 להסכם המכר אינה נחשבת לסעיף עיקרי, ולפיכך הפרתה אינה בגדר הפרה יסודית. הצדדים הסכימו בהסכם המכר כי הוראות סעיפים 5-4 הינם סעיפים עיקריים אך לא קבעו כך ביחס לסע' 2.

עניין ההיתר הינו טפל לעסקה, שכן עיקר העסקה הינו מכירת הדירה הנוכחית והאפשרות להרחיבה. אין חולק כי ניתן עקרונית להרחיב את הדירה, ואילו ההיתר הינו עניין טכני.

המקנה היא כי סע' 12 (א) להסכם המכר לא חל במקרה דנן והמשיב אינו זכאי לפיצויים מוסכמים בסכום של 45,000 ש"ח.

לחילופי חילופין - גם אם מדובר בהפרה יסודית, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת להפחית את הפיצוי להוצאות הנדרשות לשם הוצאת היתר בניה, זאת בהתאם להוראת סע' 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.

דיון והכרעה:

1. המבקשת טוענת כי לא הבינה שעליה להגיש בקשת רשות להתגונן וכי לאחר הגשת כתב התביעה התקשרה הן לב"כ המשיב והן למשיב - אך איש מהם לא הודיע לה שינתן כנגדה פסק דין, אם לא תגיש בקשת רשות להתגונן. בדיון בפני הודתה המבקשת כי ב"כ המשיב אמר לה באותן שיחות כי עליה לקחת עורך דין.

אני סבורה כי המבקשת לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים, היה בפניה הן כתב התביעה והן ההזמנה לדין - והיה עליה לברר במדויק מה נדרש ממנה לעשות, ולא לצאת מהנחות לא בדוקות. כפי שהמבקשת פעלה לאחר מתן פסק הדין ובלית ברירה - ניתן היה לפעול במועד כפי הנדרש בתקנות, ולא להמתין למצב בו תהיה המבקשת תלויה בשיקול דעתו של בית המשפט. אני סבורה כי מעשיה של המבקשת מעידים על רשלנות, ובכוונתי לפסוק הוצאות כנגדה בגין כך.

2. מעדותה של המבקשת התרשמתי כי קיימת אפשרות שהמבקשת אכן לא הבינה את משמעות המונח "היתר בניה", ומה כרוך בכך. אין הדבר פוטר בהכרח את המבקשת מלברר במדויק מה הן ההצהרות עליהן היא מתחייבת בהסכם, אך לטעמי יש לאפשר למבקשת להעלות את טענותיה בדבר טעות. אני סבורה גם כי יש לאפשר למבקשת לטעון כי ההצהרה ברישא סע' 2 להסכם המכר אינה בגדר עיקרי החוזה, וכי החלק המהותי של המכר הינו הדירה עצמה וזכויות הבניה. יש גם לשים לב כי המשיב אינו תובע בגין הפרת סיפא סע' 2 בדבר תשלום עבור יסודות ההרחבה, ומכאן שיש להניח כי הצהרה זו, שגם לה משמעות כספית, נכונה.
3. גם אם יקבע כי מדובר בהפרה יסודית, רשאי בית המשפט להפחית את הפיצוי בתוקף סמכותו לפי סע' 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). לעניין זה ניתן לקחת בחשבון כי יכול וקיימת רשלנות תורמת מצד המשיב. באשר לאפשרות לחלק את הנזק בגין רשלנות תורמת בחוזים ראה ע"א 3912/90 , EXIMIN S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז (4) 64 מול ו'-ז').