החלטה בתיק בשא 158460/08 - פסקדין

ביום 20.9.07 ניתן פס"ד כנגד המבקשת - צד ג' בתובענה.

ביום 16.1.08 אושר הסכם פשרה בין התובעת (משיבה 1) לנתבעים (משיבים 2 ו-3) וניתן לו תוקף של פסק דין.

הצדדים הסכימו כי לסילוק סופי ומוחלט של התביעה ישלמו הנתבעים לתובעת סך כולל של 59,916 ש"ח. בסעיף 7 להסכם, הוסכם כי נוכח פסק הדין מיום 20.9.07, סכום הפשרה ישולם על ידי צד ג', שאם לא כן - ישולם על ידי הנתבעת 2.

ביום 24.3.08 המבקשת הגישה את הבקשה לביטול פסה"ד מיום 20.9.07, לעיכוב הליכים, וכן להארכת המועד להגשת הבקשה.

ב"כ המבקשת גוללה קורותיה בתקופה הרלבנטית, לרבות ימי מחלה וחופשת לידה. ב"כ המבקשת ציינה כי הינה עורכת דין יחידה במשרדה והתנצלה על מחדליה.

לטענתה, העד היחיד מטעם המשיבות 2 ו-3, אשר עדותו מהווה גם את הבסיס לתביעתן, לא התייצב ונדרש צו הבאה. המבקשת סבורה כי העד הנ"ל לא היה מתייצב לדיון ולפיכך סיכויי הצלחתה גבוהים.

המשיבים 2 ו-3 מתנגדים לבקשה.

לטענתם, חלפו למעלה מ-7 חודשים מיום מתן פסה"ד שביטולו מתבקש. מועד עליו ידעה המבקשת. המשיבים סבורים, כי המבקשת לא הצביעה על כל טעם מיוחד שיש בו כדי להוות בסיס לבקשה לביטול פסה"ד.

המשיבים מסבירים, כי התנהלות המבקשת לאורך כל ההליך, הייתה רצופה בזלזול בהחלטות ביהמ"ש, ולפיכך היא חויבה בהוצאות והוחלט כי לא יוגשו ראיות מטעמה.

דיון:

ראשית, אדון בבקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:"תקסד"א"), היה על המבקשת להגיש את בקשתה תוך 30 יום מיום שהומצאה לה ההחלטה.

המבקשת טוענת כי מועד מסירת פסה"ד מיום 20.9.07, היה רק בתחילת חודש פברואר 2008. אף אם נקבל את טענת המבקשת בדבר מועד מסירת פסה"ד, הרי שהבקשה שבכותרת הוגשה רק ביום 24.03.08.  יש לתהות מדוע לא הוגשה הבקשה בהתאם למועדים הקבועים בדין.

בהתאם לתקנה 528 לתקסד"א, בית המשפט רשאי להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק מטעמים מיוחדים שירשמו.

הלכה היא כי "טעם מיוחד", המצדיק את הארכת המועד, הנו קיום נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעלי הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

ראו: רע"א 10436/07 הראל ציון נ' בנק הפועלים בע"מ , המפנה לבש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996).

במקרה זה, טעמי האיחור נעוצים בבאת כוחה של המבקשת ולפיכך אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ. אשור המחלה שצורף כנספח ג' לבקשה, אינו מספק בנסיבות העניין ואף אינו מצדיק את האיחור הרב.

גם לגופו של עניין, אף אם היה נמצא טעם מיוחד להארכת המועד, אין מקום לביטול פסק הדין.

נוכח ידיעת המבקשת אודות מועד הדיון, אין מקום לביטול פסה"ד מכוח הצדק.