החלטה בתיק בשא 15556/06 - פסקדין

1.         המבקש (הוא הנתבע בתיק העיקרי) הגיש בקשה זו על מנת שביהמ"ש יורה על סילוק התביעה על הסף מטעמי התיישנות ו/או העדר עילה, וכן יעכב את ההליכים בשל העברת הסכסוך לבוררות.

2.         עובדות הרקע

2.1        המשיבים, הם התובעים בתביעה העיקרית, הגישו תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע, על מנת שישפה אותם בכדי מחצית הסכומים ששלמו לבנק, מכח ערבותם.

2.2        התובעת 1 תובעת זכותה מכח כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לכל חובות והתחייבויות החברה לבנק לאומי לישראל בע"מ, מיום 02.09.94, עליו חתמו התובעת 1 והנתבע, כערבים ביחד ולחוד.

            תובעים 2 ו- 3 תובעים זכותם מכח החוק. תובעים אלו חתמו מאוחר יותר על כתב ערבות לחובות החברה כלפי בנק לאומי לישראל בע"מ במהלך השנים
2002-2003, והם טוענים לאחריות ביחד ולחוד מכח ס' 13 לחוק הערבות התשכ"ז-1967, וס' 56(א') לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.

2.3        ביום 10.11.03 העביר הנתבע את מניותיו בחברה תמורת הסך של 50 ש"ח ונותר זכאי ל- 10% מרווחי החברה בכל שנה לאחר החזר הלוואות בעלים.

            ההסכם שתק לעניין הערבויות.

3.         האם עיכוב הליכים בשל הפנייה לבוררות?

3.1        המבקש פונה לעיכוב ההליכים בתיק בשל סעיף בוררות מחייב בהסכם היסוד משנת 1987. בהסכם זה נקבע בס' 10 שבו -

            "כל סכסוך בין הצדדים בקשר להסכם זה תמסר להכרעה בפני בורר דן יחיד שעל אישיותו יסכימו הצדדים. בהעדר הסכמה בדבר אישיות הבורר, ימונה הבורר ע"י יו"ר לשכת עורכי הדין בחיפה. הבוררות תתקיים בחיפה. הבורר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי ולא יהיה חייב לנמק את החלטתו. סעיף זה מהווה הסכם בוררות."

3.2        עיינתי בטענות הצדדים לעניין חובת הבוררות, ואני דוחה את טענת המבקש לעיכוב הליכים והעברת הסכסוך לבוררות, מהטעמים המצטברים הבאים:

א.         הסכם הבוררות משנת 1987 התייחס לכל סכסוך בין הצדדים "בקשר להסכם זה". ההסכם לא כלל חיוב כללי על חתימת ערבות, אלא התייחס בס' 6 שבו לערבות לסכום של 50,000$ בלבד.

            מקור התביעה הנוכחית הינה ערבות אחרת, משנת 1994, שאיננה במסגרת הסכם היסוד ואיננה מתחייבת מהוראותיו. די בכך כדי לדחות את טענת הבוררות.

ב.         אך בנוסף, צד המבקש להעביר את התביעה להליך בוררות צריך להראות כי הייתה קיימת נכונות נמשכת מצידו להבאת ההכרעה לבוררות. בהתאם לס' 5(א') לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 על המבקש להראות כתנאי לעיכוב ההליכים כי "היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדין הוא מוכן לכך."

          נפסק כי על נכונות כזו יש להצביע בראיות פוזטיביות ואין להסתפק בהודעה כללית של המבקש כי הוא מוכן לבוררות (ע"א 286/83 קמר נ. רובינסון ליפסקי פד לז (4) 245 בעמ' 248, רע"א 254/88 קיבוץ קדרים נ. מורד פד מב (3) עמ' 74 בעמ' 76).

ג.          המשיבים פנו למבקש כבר ביום 25.12.05 בדרישה לתשלום בגין הערבות ואיימו על נקיטה באמצעים חוקיים. המבקש השיב במכתב מיום 11.01.06 מבלי שהוא מעלה את טענת הבוררות. המשיבים חזרו ופנו למבקש בדרישה 05.02.06. גם שם איימו בנקיטת הליכים משפטיים כנגד המבקש. המבקש השיב במכתב מיום 07.02.06 מבלי שהוא מעלה את טענת הבוררות. מחודש פברואר 2006 ועד למועד הגשת התביעה אוגוסט 2006, אין כל ראיה פוזיטיבית כי המבקש הציע הליך בוררות או הראה נכונות להליך כזה.

            (וראו גם רע"א 4921/06 א.ע.נ. חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ. אהרון דומין אתר נבו, וכן פרופ' אוטולנג' בספרה בוררות - דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת 1995 כראך א', עמ' 266 והפסיקה שם).

            לפיכך, לא הונחה תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק כי המבקש עשה את כל הדרוש לקיום הבוררות.