החלטה בתיק בשא 153809/06

בפני בקשה לתיקון טעות (השמטה מקרית) בפסק הדין.

בתאריך 26/1/06 ניתן פסק דין לאחר שמיעת ראיות המחייב את הנתבעים לשלם לתובע, בין השאר, 100,000 ש"ח בצירוף ריבית חודשית בשיעור 2.5% החל מיום 26/8/96 ועד התשלום המלא בפועל.

לטענת המבקש/התובע בבקשתו היה מקום לציין כי הריבית "מצטברת לקרן".

נימוקיו הם שניים:

א.         בכתב התביעה ובתצהיר התובע נטען כי תנאי ההלוואה כללו שיעור ריבית בגובה 2.5% אשר מצטברת לקרן מדי חודש בחודשו.

ב.         בגוף פסק הדין בית המשפט קיבל את גרסת התובע בנוגע לתנאי הריבית.

לטענת הנתבע 1 יש לראות בבקשה ניסיון עוקף ערעור. לטענתו הטענה לריבית מצטברת נסתרה

על פניה אף מדבריו של התובע עצמו.

לטענתו התובע אישר כי הנתבע 1 צריך היה לשלם סכום קבוע של 2,500 ש"ח לחודש.

לטענתו, בית המשפט לא נדרש לדון בסוגיית הריבית המצטברת והדיון התמקד בשאלת גובה הריבית החודשית בלבד ומפנה לסעיף 7 לפסק הדין.

לטענת הנתבע 2 התיקון מביא לשינוי באופן חישוב הריבית וזה עולה לכדי שינוי פסק הדין המקורי ומתן פסק דין חדש תחתיו וזה יכול להיעשות רק בערעור.

בסמכותו של בית משפט להחליט על ריבית שונה משיקולים שונים כמו על בסיס דיני הנזיקין, כללי צדק טבעי.

סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 קובע את התנאים לתיקון טעות בפסק הדין מקום שאין הסכמה בין הצדדים על הצורך בכך. זו לשונו:

"מצא בית המשפט כי נפלה טעות בפסק דין או  בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לעניין זה, לעניין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

מעבר לעניינים האמורים בהוראה זו אין בית המשפט אמור לתקן פסק דין שיצא מתחת ידיו או לשנותו, שאם לא כן היה נפגע עקרון "גמר המלאכה" שהוא חיוני לסופיותן של הכרעות שיפוטיות ומהותי לתקינותו של ההליך השיפוטי. אכן, סמכות התיקון הקיימת אינה מיועדת לאפשר תיקונים המהווים מסווה לכתיבת פסק דין חדש.

גם באותם עניינים המנויים בסעיף 81(א) הנזכר שומה על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה בבואו לעשות תיקון בפסק דין, משבעשותו כן, עלול הוא לגרוע מסופיות פסק הדין (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 3, עמ' 906). משנטען כי חלה השמטה מקרית בפסק דין, שומה על בית המשפט לשאול את עצמו אם מדובר באמת בעניין שבית המשפט רצה לכלול בהחלטתו אך הדבר נשמט מתשומת ליבו באורח מקרי, וברי כי אין מדובר בהשמטה מקרית מקום שעניין מסוים לא צוין בפסק הדין שלא על דרך המקרה ולא בהיסח הדעת.

יפים בענייננו הדברים שנאמרו בעניין זה בע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב [1] בעמ' 670 (מפי השופט שמגר אף שהם מתייחסים לנושא תקנה קודמת בעניין זה שבינתיים בוטלה:

"מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית המשפט רצה לכלול בהחלטתו, כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מתשומת ליבו ללא דעת, וכאשר חוזרים ומפנים את תשומת ליבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה, בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת באחת מהסיבות שנמנו לעיל...

תקנה 486 אינה דנה בתקלות שהן ביטוי של שכחה שבעטייה לא התייחס בית המשפט להיבט זה או אחר של המחלוקת אלא דנה בנושאים אשר בית המשפט היה ער להם בעת הדיון אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח הדעת..."