החלטה בתיק בשא 151998/08 - פסקדין

1. הובאה לפני בקשת המבקשת (הנתבעת) למחוק את התביעה משום שהוגשה, לטענתה, בחוסר סמכות מקומית ולחילופין ביקשה להעביר את התביעה לבירור לבית משפט השלום בקרית שמונה או בצפת.

הבקשה הוגשה במסגרת תביעה לפינוי וסילוק יד, שהוגשה על-ידי המשיבה נגד המבקשת, בקשר להפרה לכאורה של הסכם שכירות נכס מקרקעין שנמצא בגליל העליון.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

2. דין הבקשה למחיקת התביעה מחמת טענת חוסר סמכות מקומית להידחות, משום שאף אם תתקבל טענת חוסר הסמכות המקומית אין הדבר מחייב את מחיקת התביעה וניתן להעבירה לבירור לבית המשפט המוסמך במקום למחוק אותה.

ראו את תקנה 101 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סד"א") המורה כדלהלן:

" לא ייעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחייה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את העניין לבית משפט או לבית דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט."

3. המבקשת טענה עוד שבית המשפט המוסמך לדון בתביעה הוא זה שבאזור שיפוטו נמצא נכס המקרקעין נשוא כתב התביעה, כפי שקובעת תקנה 4 לתקנות סד"א וזו לשונה:

" תובענה שבמקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו הם מצויים."

לפיכך סברה המבקשת שהיה על המשיבה להגיש את תביעתה לבית משפט השלום בקרית שמונה או בצפת, משום שנכס המקרקעין נשוא כתב התביעה מצוי בגליל העליון.

אולם סברה זו שגויה ואיני מקבל אותה, משום שתקנה 4 לתקנות סד"א כפופה להוראות תקנה 5 לתקנות סד"א, שתובא להלן, ועל-פיה במקרה בו קיים הסכם בין הצדדים על מקום השיפוט, יש לפעול על-פי אותה הסכמה. כלומר תנית שיפוט מוסכמת גוברת על הוראת תקנה 4 לתקנות סד"א.

ויודגש כי תקנה 5 לתקנות סד"א מתייחסת באופן מפורש לתקנה 4 לתקנות סד"א ואינה מחייבת לפעול באופן בלעדי על-פיה אלא כחלופה אחת מבין שאר החלופות האפשריות.

במקרה הנוכחי הצדדים הסכימו על תנית שיפוט המקנה סמכות מקומית לבית משפט שאינו בית המשפט שבאזור שיפוטו מצויים המקרקעין נשוא התביעה ומשום כך עליהם  לפעול על-פי תנית השיפוט המוסמכת. לפיכך המשיבה רשאית לבחור את בית המשפט השלום בתל-אביב כבית המשפט המוסמך בו תידון תביעתה.

4. המבקשת טענה עוד, שיש לברר את התביעה בבית משפט בצפון וזאת בשל הזיקות שיש למקרה זה לבית משפט השלום בצפון.

מקום עסקה של המבקשת נמצא בראש פינה. מקום מגורי מנהל המבקשת נמצא בחצור הגלילית. מקום יצירת ההתחייבות, המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות, מקום המסירה של הנכס ומקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים - כל אלה נמצאים בראש פינה. לפיכך סברה המבקשת שלבית המשפט בצפון, ולא לבית המשפט השלום בתל-אביב, יש את סמכות השיפוט.

גם טענה זו איני מקבל, משום שאין באמור לעיל כדי לקבוע סמכות שיפוט לבית משפט בצפון וזאת בשל הסכמת הצדדים על תנית שיפוט מוסכמת, המופיעה בסעיף 30 להסכם השכירות, וזו לשונה:

" מקום השיפוט לצורך הסכם זה נקבע לתל-אביב אולם המשכיר רשאי לנקוט בצעדים משפטיים גם בכל מקום אחר."

            תקנה 3 (א) לתקנות סד"א קובעת כי:

"תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1)            מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;