החלטה בתיק בשא 151688/06 - פסקדין

החלטה זו ניתנת בהמשך לדיון שהתקיים במעמד באי כוח הצדדים והמבקשת בעצמה, בעקבות ביטול פסק דין שניתן ביום 7/3/06 בהעדר התייצבות המבקשת, במסגרת בקשת רשות להתגונן  כנגד תביעה לסכום קצוב של 16,520 ש"ח שהגיש המשיב נגד המבקשת בלשכת ההוצאה לפועל.

ב"כ המשיב טען בכתב התביעה כי המבקשת חתמה ביום 4/2/01 על ערבות מיוחדת להבטחת החזר מחצית ההלוואה שנטלה הגב' דינה כהנא (להלן: " החייבת העיקרית") בסך של 37,000 ש"ח ביום 7/2/01 (להלן: " ההלוואה"). עוד נטען כי ביום 26/12/02 ניתן פסק דין נגד החייבת העיקרית ובעלה שחתם כערב לחובותיה ללא הגבלה בסכום, ביום 9/1/03 נפתח נגדם תיק הוצל"פ וביום 15/8/05 ניתנה החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל לפיה אושר מיצוי ההליכים נגד החייבת העיקרית, וניתן היתר להגשת התובענה נגד המבקשת. לבסוף טען ב"כ המשיב כי בנסיבות העניין חייבת המבקשת לשלם למשיב סך של 16,520 ש"ח המהווה את מחצית יתרת ההלוואה, העומדת נכון ליום 31/10/05 על סך של 33,040.18 ש"ח.

המבקשת הגישה תצהיר בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן וטענה שהסכימה לערוב להחזר ההלוואה שנטלה אימה, החייבת העיקרית, רק לאחר שסוכם בינה לבין מנהל המשיב כי לא תינתן לאימה מסגרת אשראי כלשהי וכי כל הכספים שיופקדו אצל המשיב ישמשו להחזר ההלוואה. עוד טענה המבקשת כי פיקחה על הנעשה בחשבון ודאגה שיופקדו הכספים לפירעון ההלוואה במועד, ולאחר מכן לא יצר איתה הבנק כל קשר והיא ידעה שההלוואה כוסתה במלואה ואף למעלה מזה. לטענת המבקשת, הפעם הראשונה בה פנה אליה המשיב בדרישה להחזר ההלוואה היה בחודש אוגוסט 2005. לבסוף נטען כי המשיב פעל בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת האמון והזהירות שלו כלפי המבקשת, הפר את חוק הערבות והסתיר מבית המשפט מידע רלוונטי.

במהלך הדיון נחקרה המבקשת על תצהירה, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.  

דיון

המבקשת הודתה שחתמה על כתב הערבות, ולא העלתה בתצהירה אלא טענות סתמיות וכלליות  כנגד התובענה אשר לא פורטו כנדרש.

כך למשל טענה המבקשת כי סוכם בינה לבין מנהל המשיב שהכספים שיופקדו בחשבון של הוריה לא ישמשו אלא להחזר ההלוואה, אולם לא ציינה מה היה שמו של אותו מנהל, מתי שוחחה עימו והאם תועדו הדברים בכתב. יתר על כן, במהלך חקירתה העידה המבקשת כי לא הגיעה להבנות הנ"ל עם מנהל המשיב, אלא עם פקיד צעיר שאינה זוכרת את שמו. כמו-כן הודתה המבקשת  שאין לה כל תיעוד בכתב של אותן הסכמות (עמוד 4 פסקאות 2 ו- 4 לפרוטוקול). עוד מן הראוי לציין כי המבקשת העידה בחקירתה שלא היה להוריה חשבון בנק נוסף, ובהמשך לשאלת בית המשפט אם החשבון היה פעיל השיבה בחיוב, כשהדבר ניכר גם מדפי החשבון אשר הוגשו לבית המשפט על-ידי המשיב. לפיכך, אין כל בסיס לטענתה של המבקשת כי סוכם שהכספים אשר יופקדו בחשבון ישמשו אך ורק לצורך החזר ההלוואה, כאשר נראה שבפועל שימשו ההפקדות גם לכיסוי החיובים השוטפים בחשבון העו"ש, ואין עדות לכך שהמבקשת העלתה תלונות או דרישות כלשהן בעניין זה במועד ביצוע החיובים.

בנוסף טענה המבקשת כי פיקחה על הנעשה בחשבון ווידאה שבוצעו התשלומים לפירעון ההלוואה במועד, אך אין בתצהירה כל פירוט, ולו מינימאלי, של הסכומים שהופקדו לחשבון בפועל ושל המועדים שבהם נפרעו, לטענת המבקשת, תשלומי ההלוואה. כמו-כן לא ציינה המבקשת בתצהירה מי מטעם המשיב נהג לעדכן אותה לגבי מצב החשבון, מתי עשה זאת ומה דיווח לה במועדים הרלוונטיים לגבי יתרת החוב בגין ההלוואה. במהלך חקירתה הציגה המבקשת לראשונה מספר מסמכים המעידים על הפקדות שבוצעו לחשבון, אך לא הסבירה על סמך מה היא סבורה שהפקדות אלה שימשו לצורך החזר ההלוואה בלבד. כן הודתה המבקשת שאינה יכולה להראות כי הופקד לחשבון סך של 1,850 ש"ח מידי חודש, שהיה על החייבת העיקרית לשלם על-פי סעיף 3 להסכם ההלוואה (עמוד 5 פסקה 3 לפרוטוקול), כאשר על-פי רישומי המשיב, החייבת העיקרית הפסיקה לעמוד בתשלומי ההלוואה החל מ- 11/1/02.

באשר לטענה כי המשיב לא דיווח למבקשת על אי פירעון ההלוואה מבעוד מועד, ועל-כן היתה סבורה שההלוואה נפרעה במלואה - הוצגו בפני בית המשפט ראיות לכך שהמשיב שלח למבקשת מכתבים בנידון עוד בשנת 2002 לכתובת המופיעה ברשומות המשיב, כאשר המבקשת לא טרחה לדווח לבנק על שינוי כתובתה כפי שהתחייבה לעשות בסעיף 23 לכתב הערבות עליו חתמה.
עוד יובהר כי המבקשת הודתה שהיתה בקשר רצוף עם הוריה לאורך כל התקופה הרלוונטית  (עמוד 3 פסקה 2 לפרוטוקול), ומכאן שככל הנראה ידעה או שהיה עליה לדעת על כי ננקטים הליכים נגדם בגין אי פירעון ההלוואה.

כמו-כן אין ממש בטענתה של המבקשת בדבר שיהוי בהגשת התביעה מצד המשיב, שכן אין חולק שהמבקשת הינה ערבה יחידה ומוגנת כהגדרתה בחוק הערבות, תשכ"ז-1967, ועל-כן המשיב רשאי היה לנקוט נגדה בהליכים רק משקיבל אישור של ראש ההוצאה לפועל בדבר מיצוי ההליכים נגד החייבת העיקרית ובעלה. ואכן, רק לאחר שנעשו מספר ניסיונות לגבות את החוב מהחייבת העיקרית ובעלה במסגרת תיק הוצל"פ שנפתח נגדם, ניתן אישור ראש ההוצאה לפועל בדבר מיצוי ההליכים  ביום 15/08/05, והתביעה נגד המבקשת הוגשה בסמוך לאחר מכן.

יצוין שבהמשך לשאלת בית המשפט במהלך הדיון, הודתה המבקשת כי בהנחה שהסכום הנטען בכתב התביעה אכן משקף נאמנה את יתרת החוב בגין ההלוואה - עליה לשלם מחצית מאותו סכום (עמוד 1 פסקה 3 לפרוטוקול). הואיל ועל-פי רשומותיו של הבנק שצורפו כנספחים לתובענה עומדת יתרת החוב נכון למועד הגשת התביעה על סך של 33,040.18 ש"ח, והמבקשת לא הציגה תחשיב נגדי מטעמה המלמד לכאורה על יתרת חוב קטנה יותר, ואף לא הציגה טענות מפורטות לגבי סכומי ההלוואה שנפרעו לטענתה בפועל, הרי שיש לקבל את גרסתו של המשיב בנידון.

אשר על כן, הנני קובע כי המבקשת לא הציגה טענות הגנה מבוססות ומפורטות כנדרש כנגד התובענה, ולכן הנני דוחה את בקשת הרשות להתגונן, מקבל את התביעה במלואה ומורה על המשך ההליכים בתיק הוצל"פ מספר 01-87770-05-1.

בנוסף, ובהתחשב בסכום שכבר שילמה המבקשת למשיב בגין שכר טרחת עו"ד כתנאי לביטול פסק הדין המקורי שניתן נגדה  ביום 7/3/06, הנני מחייב את המבקשת לשלם למשיב סך של
2,000 ש"ח + מע"מ נוספים בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל בגין שכר טרחת עו"ד.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו באייר, תשס"ז (3 במאי 2007), בהעדר הצדדים.

                                                                                                            _______________

                                                                                                                          מיכאל תמיר, שופט

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: