החלטה בתיק בשא 1516/08 - פסקדין

הקדמה :

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט טאהא ערפאת) מיום 20/3/08, אשר על פי הנטען בבקשה הומצא בדואר לידי משרד ב"כ המבקשת ביום 14/4/08.

טענות הצדדים :

על פי הנטען בבקשה, מיד עם קבלת פסק הדין של בית המשפט קמא במשרד ב"כ המבקשת, הועבר פסק הדין לידי המבקשת עצמה, בצירוף המלצה להגיש ערעור על פסק הדין.

בהתאם לנטען בבקשה, האיחור בהגשת הערעור נבע מטעות של עורכת הדין המטפלת בתיק מטעם המבקשת, אשר רשמה את המועד האחרון להגשת הערעור ליום 24/6/08, בעוד שבפועל, המועד האחרון להגשת ערעור היה 4/6/08.

בנוסף, על פי הנטען בבקשה, לא ייגרם למשיב נזק של ממש בשל איחור של מספר ימים בהגשת הערעור, וגם מטעם זה מן הראוי להיעתר לבקשה.

באשר לסיכויי הערעור, נטען כי פסק הדין של בית המשפט קמא ניתן בניגוד להלכות ברורות של בית המשפט העליון וכי הותרת פסק הדין על כנו תהיה בבחינת עוול שמן הראוי לתקנו בערעור, כך שלאור סיכויי הערעור מוצדק להאריך למבקשת את המועד להגשת ערעור על פסק הדין.

מאידך, המשיב סבור כי יש לדחות את הבקשה.

באשר לטענת המבקשת לפיה האיחור בהגשת הערעור מקורו בטעות מצד עורך הדין המטפל בתיק ברישום המועד האחרון לערעור, הרי שלטענת המשיב טעות כאמור אינה מהווה בדרך כלל, על פי הפסיקה, צידוק להארכת המועד להגשת ערעור, אף במקרים בהם מדובר באיחור של יום אחד, ומקל וחומר במקרה דנא, מקום בו האיחור עולה על תקופה של 20 ימים.

המשיב מוסיף וטוען כי יש לדחות את הניסיון במסגרת הבקשה ליצור הפרדה מלאכותית בין המבקשת לבין בא כוחה, ניסיון שאין ליתן לו יד. לדידו, מטענותיה של המבקשת משתמע כי כל אימת שבעל דין טוען לקיומה של טעות אנוש, יהיה בכך משום צידוק להארכת המועד להגשת ערעור, אף אם הערעור הוגש לאחר חלוף זמן ניכר, דבר שאין הדעת סובלתו.

עוד טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה משום שכבר עם קבלת פסק הדין, פנה ביום 30/3/08 אל בא כוח המבקשת והעביר לו עותק מפסק הדין, באמצעות הפקס, ואף פנה אליו, במשך תקופה של כחודשיים, באופן כמעט יומיומי, כדי לוודא את דבר ביצועו ומימושו של פסק הדין ללא דיחוי, ברם פנייתו נפלה על אוזניים ערלות.

לטענתו של המשיב, בכל פעם שפנה למשרד ב"כ המבקשת, נאמר לו כי "העניין בטיפול". לדבריו, באחת פעמים, כאשר שאל את אחד מעורכי הדין המטפלים בתיק אם בכוונת המבקשת לערער על פסק הדין, נענה בשלילה. לטענתו, בפעם אחרת נמסר לו על ידי אחת המזכירות במשרד ב"כ המבקשת כי הוזמן שיק מהמבקשת.

המשיב מוסיף וטוען כי בשום שלב לאחר מתן פסק הדין לא עלתה טענה כי בכוונת המבקשת להגיש ערעור, הן במסגרת שיחות טלפוניות שקיים עם נציגי המבקשת ואף לאחר שפנה אל המבקשת בכתב והודיע לה כי הזמן להגשת ערעור חלף וכי פסק הדין טרם קויים. לטענת המשיב, הדבר מלמד על חוסר תום לב מצדה של המבקשת. כן טוען המשיב כי עצם העובדה שהמבקשת לא טרחה ליידע את בית המשפט קמא, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגישה, כי טרם הוגש ערעור אלא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בלבד, מלמדת אף היא על התנהגות בחוסר תום לב מצד המבקשת תוך ניצול לרעה של הליכי משפט.

המשיב מפנה לכך שעל פי הפסיקה, בכדי שטעות בדין תבסס טעם מיוחד, עליה להיות טעות בלתי נמנעת באופן סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל, ואולם לא כך הוא המצב בענייננו.

על כן, סבור המשיב כי אין הטעות המשרדית לה טוענת המבקשת יכולה לשמש טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, ולפיכך, דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה :

בראש ובראשונה יצוין כי התצהיר שצורף לבקשה אינו מאומת על ידי עורך דין כנדרש, ודי בכך כדי להביא לדחייתה של הבקשה על הסף. עם זאת, גם לגופו של עניין אין בדעתי להיעתר לבקשה ודין טענותיה של המבקשת להידחות, כפי שיפורט להלן.

המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק, ולפיכך חובה על מבקש הארכתו להתבסס על "טעם מיוחד", כאמור בתקנה 528 ל תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").

טעמים מיוחדים ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובין היתר יישקלו השיקולים הבאים, שאינם בגדר רשימה סגורה, אשר נמנו בפסק דינה של כב' השופטת בייניש בבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, תק-על 2006(3) 3082 (2006):