החלטה בתיק בשא 1486/08 - פסקדין

בכתב התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשות היא עתרה להשבת סך של 2,744,034 ש"ח ששולם על ידה עבור ביצוע עבודות פיתוח ביישוב "צור הדסה", בו רכשה המשיבה זכויות חכירה מהוונות במקרקעין הידועים כגוש 29854 חלקה 1 מגרש (ישן) 511 (להלן: "המקרקעין"), משלטענתה עבודות אלו לא בוצעו.

בבקשה המונחת בפניי עותרות המבקשות לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות. לחילופין מבוקש סילוק התביעה על הסף נגד המבקשות 1-2, בהעדר יריבות.

להלן העובדות הצריכות לענין:

1.         המשיבה רכשה ביום 7.10.98 את זכויות החכירה במקרקעין מאת חברת דוז יזמות ייעוץ ומימון בע"מ (להלן: "חברת דוז"). בין יתר תנאי ההסכם שנכרת בין המשיבה לבין דוז נקבע, כי מאחר ועל המקרקעין רובצים חובות שונים, לרבות למשיבה 3 (להלן: "החברה לפיתוח"), תשולם חלק מהתמורה עבור הזכויות במקרקעין, במישרין לידי האחרונה.

2.         בזיכרון דברים, נושא כותרת " החברה לפיתוח מרכזים כפריים ותעשייתיים מטה יהודה בע"מ - מנהלת פרוייקט צור הדסה", שנחתם על ידי "אמנון ליפה, מנהל הפרויקט" מחד, וחברת דוז מאידך, הוסכם כי תשלום הסך הקובע יהווה גמר חשבון סופי בין הצדדים. עוד הוסכם כי לאחר התשלום " תקבע פגישה עם נציגי החברה [החברה לפיתוח, ח'ב'] ובה יקבע לוח הזמנים וסדר הקדימויות לעבודות מתוך הסל אותו תבצע החברה (להלן: "העבודות המוסכמות")", וכי " החברה מתחייבת להתחיל בעבודות המוסכמות בתוך פרק זמן של 90 יום לאחר שיוחלט על היקפן של העבודות המוסכמות" (סעיפים 3(א) ו-3(ב) לזכרון הדברים). כמו כן הוסכם, כי " זכרון דברים זה מהווה את הבסיס לחוזה שייחתם בין דוז לבין החברה" (שם, סעיף 5).

אין חולק, כי הסכם כאמור לא נחתם על ידי אי מי מהצדדים, מה גם שלטענת החברה לפיתוח לא היה ליפה מוסמך להתקשר מטעמה בזכרון הדברים דלעיל. מכל מקום, ונוכח הסכמה מאוחרת מטעמו של ליפה כי עבודות הפיתוח יבוצעו לאחר התשלום הקובע גם אם הוא ישולם על ידי רוכש המגרשים - המשיבה, העבירה ביום 20.10.98 חברה שלישית בשם "לוסטיגמן בע"מ", כנטען בשמה של המשיבה, המחאה ע"ס 1,105,777 ש"ח לידי החברה לפיתוח.

כנטען, סמוך להפקדת הסכום משך ליפה את הכספים לצרכיו האישיים, תוך מעילה לכאורה בתפקידו כמנהל הפרוייקט. נוכח האמור הוציאה החברה לפיתוח באותו היום " חשבונית מס זיכוי מס' 1713" שמוענה ל" אפריל השקעות בע"מ" בכתובת רח' עיר יפה 9 בירושלים. בחשבונית האמורה נכתב כי עניינה בביטול חשבונית 1712. בהתייחס לכך טוענת המשיבה, כי החשבונית האמורה כלל לא הגיעה לידיה, ונודע לה אודותיה רק ביום 1.7.07 עת פניותיה לביצוע עבודות הפיתוח או לחילופין להשבת הכספים הושבו ריקם במכתבו של בא-כוח המבקשות.

3.         ביום 21.1.99 נחתם חוזה חכירה בין המשיבה לבין מינהל מרקעי ישראל, וביום 29.4.04 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין זכויות החכירה המהוונות במגרשים על שמה של המשיבה.

4.         ביום 15.10.07 הוגשה התביעה דנן, בה נטען, כי החברה לפיתוח לא עמדה בהתחייבויותיה על-פי זכרון הדברים ולא ביצעה כל עבודת פיתוח במגרשים וכי "רק לאחרונה" נודע למשיבה כי עקב מעילתו של ליפה בכספי המועצה האזורית והחברה לפיתוח נקלעו האחרונות לקשיים ואינן מתכוונות למלא את התחייבויותיהן על-פי זכרון הדברים.

בהתייחס לאמור טוענת המשיבה, כי המבקשות הפרו את ההסכמים וההתחייבויות עמה, באי ביצוע עבודות הפיתוח ולחילופין השבת דמי הפיתוח, וכי הן פעלו בחוסר תום לב, העדר ניקיון כפיים ובניגוד לכללי כל מינהל תקין. עוד נטען, כי מדובר באי כיבוד התחייבות שלטונית ובמעשה מינהלי המנוגד לאינטרס ההסתמכות של המשיבה שעה שבעל מגרש סמוך למקרקעין נשוא התובענה קיבל מאת החברה לפיתוח את החזר דמי הפיתוח ששילם לאותו ליפה.

המבקשות, מנגד, פרשו בכתב הגנתן יריעה עובדתית ומשפטית רחבה, בהצביען על הנסיבות הבעייתיות שלשיטתן אופפות את התביעה:

כך לטענתן, " בתביעה זו "שנולדה" לפני כמעט 10 שנה [כך במקור - ח'ב'] מנסה התובעת לרתום "כיס עמוק" ממנו לכסות הפסדיה לעסקה כושלת ורשלנית אותה ביצעה עם אדם נוכל בשם אמנון ליפא לעבודות פיתוח במגרש פרטי בצור הדסה... למרות שידוע לתובעת שהנתבעות לא היו צד לכל העסקה"

לגופה של עילת התביעה נטען על-ידי המבקשות, כי אין בזכרון הדברים שנחתם בין דוז לבין ליפה כדי להטיל עליהן חיוב כלשהו, הן בשל העובדה כי ליפה כלל לא היה מוסמך להתקשר עם המשיבה בענין עבודות פיתוח, שכן בהסכם שנחתם בין החברה לפיתוח לבין חברות הניהול בבעלותו של ליפה (להלן "הסכם הניהול") הוסמכו האחרונות אך לנהל את הפרויקט מול קבלני ביצוע ורוכשי מגרשים בשכונת 101, ונאסר עליהן מפורשות לכרות הסכמים עם גורמים אחרים, במקרה דנן עם המשיבה שהמקרקעין שנרכשו על ידה כלל לא היו בתחומי השכונה נשוא הסכם הניהול. עוד לשיטתן, פעלה המשיבה ברשלנות משלא פעלה לחתימת הסכם מחייב, כנדרש על פי זכרון הדברים.

5.         בהתייחס לסוגיית התיישנות התביעה טוענות המבקשות כי קיימים שלושה מועדים חלופיים בהם קמה למשיבה עילת תביעה אפשרית בגין הפרת ההסכם, שבהתייחס לכולם חלפה תקופת ההתיישנות, העומדת על שבע שנים:

ההפרה הראשונה, לטענתן, אירעה ביום 20.10.98 עת הוצאה למשיבה "חשבונית הזיכוי", דבר שהעיד לכאורה כי החברה לפיתוח מתנערת מקבלת הסכום עבור דמי הפיתוח. עוד לטענתן, משחשבונית זו , כמו גם החשבונית המקורית בגין קבלת הסכום, הועברו למשיבה על ידי ליפה, ומשלא סביר כי המשיבה לא קיבלה לידיה את חשבונית החיוב, בין היתר בהתייחס לסכום התשלום ועובדת היותה תאגיד על כל כללי המיסוי המשתמעים מכך, חזקה כי אף חשבונית הזיכוי הגיעה לידי המשיבה באותה הדרך.

לפי מועד זה, כנטען, חלפה תקופת ההתיישנות כבר ביום 20.10.06, כשנתיים טרם הגשת התביעה.

מועד חלופי בו קמה למשיבה עילת התביעה הוא כנטען ביום 20.1.99, תשעים יום לאחר חתימת זכרון הדברים, אז לשיטת המבקשות היה על החברה לפיתוח להתחיל בעבודות הפיתוח. משאין חולק כי עבודות הפיתוח לא החלו, ברי כי במועד זה או סמוך לו קמה למשיבה עילת תביעה בגין הפרת ההסכם.

לפי מועד זה, כנטען, חלפה תקופה ההתיישנות עוד ביום 20.1.06, תשעה חודשים טרם הוגשה התביעה.

מועד אפשרי נוסף, לטענת המבקשות, הוא יום 20.1.99 בו נחתם חוזה החכירה עם מינהל מקרקעי ישראל, ובו יכלה התובעת לדרוש מהמבקשות את ביצוע עבודות הפיתוח.

לפי מועד זה חלפה תקופת ההתיישנות, כנטען, ביום 20.1.06.