החלטה בתיק בשא 1477/08 - פסקדין

זוהי בקשה שהוגשה על ידי המבקשים (הנתבעים 1 ו-2) לסילוק על הסף של התביעה שהגיש המשיב 1 (" המשיב") בת.א. 673/07 נגדם ונגד המשיבים 2 ו-3 (בהתאמה " המינהל" ו-" שיכון עובדים").

על פי הנטען בכתב התביעה, המשיב הינו בעליו של נכס מקרקעין שהוא בית צמוד קרקע בקרית בנימין הידוע כחלקה 40/2 בגוש 11043 (" הנכס"). לטענת המשיב, החזקה בנכס וזכויותיו הקנייניות בו נלקחו ממנו שלא כדין על ידי המבקשים. עוד הוא טוען כי זכותם הקניינית של המבקשים בנכס נרשמה שלא כדין על ידי המינהל ושיכון עובדים. בין שאר הסעדים ביקש המשיב סעד הצהרתי כי הוא הבעלים החוקי בנכס וכי למבקשים אין זכות, ולא הייתה, להירשם כבעלי זכות קניינית כלשהי בנכס.

בתביעתו טוען המשיב כי רכש את הנכס בשנת 1962 ונרשם כבעל זכויות בו במרשם שאצל שיכון עובדים. בשנת 1968 הוא החליט למכור את הנכס ובקשר לכך התנהל מו"מ בינו לבין המבקשים, אולם המו"מ לא הבשיל לכדי הסכם מחייב עקב אי הסכמה לגבי מחיר הנכס. בשנת 1971 הסתבר למשיב, לטענתו, שהמבקשים פלשו לנכס, תפסו בו חזקה ומתגוררים בו מגורי קבע. כמו כן הוא טוען כי המבקשים זייפו את חתימתו על הסכם מכר ואף פעלו להעברת הזכויות בנכס לידיהם, והכול ללא ידיעתו וללא הסכמתו. עוד ראויות לציון טענות המשיב בכתב התביעה שלפיהן סמוך לאותה עת הוא הגיש תלונה במשטרה כנגד המבקשים בטענה שפלשו לנכס, ובמועד כלשהו סמוך לאותה עת ממש הוא גם הורה לעורך דין (שאת שמו אינו זוכר) לטפל בעניין. 

בבקשה טוענים המבקשים כי תביעתו של המשיב התיישנה, שכן חלפו המועדים המנויים בסעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (" חוק ההתיישנות"). לטענת המבקשים, עילת התביעה נולדה עוד בשנת 1971, עת נודע לו על כך שהם תפסו, כביכול, חזקה בנכס ומשחלפו 36 שנים התיישנה התביעה. עוד נטען כי זכויות המבקשים בנכס נרשמו אצל המינהל ואצל שיכון עובדים בשנת 1977 והמשיב ידע, או יכול היה לדעת, על רישום הזכויות בנכס, ולכל המאוחר התגבשה עילת תביעתו בשנים 1978-1977. כמו כן נטען כי יש לדחות את התביעה גם בשל השיהוי הניכר אשר עולה עד לכדי זניחת תביעתו.

בתשובתו טען המשיב כי הוראת סעיף 5 של חוק ההתיישנות עמדה בתוקפה עד לשנת 1969, השנה שבה נחקק חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (" החוק"), אשר קבע בסעיף 159(ב) כי החוק לא יחול על תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, ומאחר והתביעה הינה במהותה תביעה לקיום זכות בעלות במקרקעין מוסדרים, הרי לא חלה עליה התיישנות. כמו כן הוא טען כי יש לדחות גם את הטענות בדבר שיהוי וזניחת התביעה וזאת, בין היתר, מהנימוק כי המבקשים לא טענו כי שינו את מצבם לרעה עקב התנהגות המשיב.

בתשובתם של המבקשים לתשובת המשיב הם טענו שהוראת סעיף 159(ב) לחוק חלה רק לגבי זכויות רשומות, ומכיוון שזכות המשיב איננה רשומה הרי שהוראת הסעיף אינה חלה ויש לקבל את טענת ההתיישנות.

המשיב הגיש, בלא נטילת רשות, מסמך אותו הכתיר כ"השלמת טיעונים" ובו טען כי סעיף 159(ב) לחוק חל גם לגבי זכויות במקרקעין שאינן רשומות. עוד הוסיף המשיב וטען, לחלופין, שיש להחיל את הוראת המעבר הקבועה בסעיף 166(א)  לחוק שלפיה:

 "עיסקה במקרקעין והתחייבות לעיסקה כזאת, שנעשו לפני תחילתו של חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית עקב תחולתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם".

לטענתו של המשיב, זכותו היא זכות שביושר שהייתה מוכרת לפי הדין שקדם לחוק וככזו היא גוברת על זכות רשומה.

בהסכמת המבקשים, הרשיתי בדיעבד את הגשת מסמך "השלמת הטיעונים", אשר בתשובה לו טענו המבקשים כי ההלכה הנוהגת בשאלת ההתיישנות היא זו שנקבעה בע"א 520/96 חוסיין נ' מיר, פ"ד נד(3), 487 (" עניין חוסיין") וכי הטענות בנוגע לזכות שביושר אינן צריכות כלשהו לשאלת ההתיישנות.

נראה לי שהדין הוא עם המבקשים, וכי יש לקבל את הבקשה ולדחות את התביעה מחמת התיישנות.

בפתח הדברים אציין שנראים לי דבריו של בא כוח המשיב בעניין הצורך לנהוג בזהירות רבה עת דנים בבקשות לסילוק על הסף של תביעות, אלא שעם כל הזהירות שעלי לנקוט אין מנוס מדחייתה של התביעה.

מושכלות יסוד הן, שהתשתית העובדתית הצריכה לבקשה היא זו הנטענת בכתב התביעה. לענייננו חשוב מועד התרחשותם של האירועים שאותם ציין המשיב, לאמור, שנת 1971, עת נודע לו על תפיסת החזקה בנכס על ידי המבקשים, והפעולות שהוא נקט אז בקשר לכך (תלונה במשטרה והוראה לעורך דין לפעול בשמו). במאמר מוסגר אציין כי בכתב התביעה נזכרו גם אירועים אחרים היכולים לתמוך בטענה שהמשיב ידע, במידת הוודאות הנדרשת, את העובדות המהוות את עילת תביעתו, אלא שכאמור די במועדים שציינתי כדי להביא למסקנה הדרושה לשם הכרעה בבקשה.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע:

"5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת התיישנות) היא:

(1) ...

(2) במקרקעין - חמש עשרה שנה, ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין - עשרים וחמש שנה."

תביעתו של המשיב היא "תביעה במקרקעין" במובנו של מונח זה בסעיף 5(2) הנ"ל. מסקנה זו נתמכת בפסק הדין בע"א 9382/02 בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 13.07.03) שם נקבע כי תביעה לאכוף התחייבות להעברת זכויות במקרקעין או לבצע רישום כזה היא תובענה במקרקעין. הצדדים לא נקטו עמדה בשאלה אם בענייננו המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים, אולם נסח הרישום  (נספח "ח" לכתב התביעה) מלמד שכך אכן הדבר. משכך, תקופת ההתיישנות היא עשרים וחמש שנה.

כמו המבקשים גם אני בדעה שעילת תביעתו של המשיב התגבשה בשנת 1971. כך נטען על ידי המבקשים בבקשה, ועל טענה זו לא באה  תשובה מצד המשיב. עיון בתשובתו מעלה כי אין הוא חולק על הטענה, אלא שאת יהבו הוא משליך על הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הקובע: