החלטה בתיק בשא 1419/07 - פסקדין

1.         לפני בקשת המדינה לחייב את המשיבים (התובעים) בהפקדת ערובה על פי הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

            התביעה הוגשה על ידי עזבון המנוח והוריו שהם תושבי רפיח, עזה. המנוח נורה ונהרג ביום 6.8.04, בידי כוחות צה"ל.

            המבקשת טוענת כי המשיבים מתגוררים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, אין בידם להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם ניתן יהיה להיפרע הוצאות משפט ודי בכך כדי לחייבם בהפקדת ערובה. עוד היא מוסיפה כי המשיבים אינם כפופים להליכי ההוצל"פ הישראליים ולא ניתן לאכוף פ"ד המטיל עליהם הוצאות משפט. הרשות הפלסטינאית לא הקימה מנגנון המאפשר גביית הוצאות ואכיפת פסקי דין לטובת תושבי ישראל. בלא הפקדת ערובה תיפגע זכותה הקניינית של המבקשת.

            המדינה טוענת שסיכויי הגנתה טובים ובידה ראיות שיביאו לדחיית התביעה. לטענתה העובדות שהציגו המשיבים אינן עולות בקנה אחד עם המציאות ובידה ראיות לפיהן המשיב נהרג בעת שניסה להסתנן לישראל ולבצע פיגוע חבלני. לטענתה התקרית אירעה סמוך לשעה 20:00, עת המנוח ושלושה אחרים בקשו לעבור את גדר המערכת לשטח ישראל לשם ביצוע פיגוע. שניים נראו נסים לכיוון השטח הפלשתינאי ואילו המנוח נפגע מירי שבוצע לעברו כדין. המבקשת טוענת כי על המנוח נמצאו מספריים לחיתוך גדר וסכין ולנעליו היו מוצמד צמר כבשים לשם טשטוש עקבות. בסריקה שנערכה למחרת נמצא בשטח האירוע מטען נפץ במשקל 40 ק"ג.

אשר לגובה הערבות, טוענת המבקשת כי לשון התקנה מורה שעל הערובה לכסות את כל הוצאות הנתבע ועליה לשקף את העלויות הריאליות. המבקשת נסמכת על פסיקה ענפה בה נקבעו סכומי ערבויות הנעים בין 10,000 ש"ח ל-55,000 ש"ח.

2.         המשיבים טוענים כי המנוח נהרג בתוך שטח ישראל לאחר שנכנס לישראל שלא כדין. לטענתם נעצר המנוח עם חברו ונורה מטווח קצר מבלי שסיכן את היורה בו.

            המשיבים טוענים כי על פי תקנה 519 רשאי ביהמ"ש להטיל ערובה אך אינו חייב לעשות כן. לטעמם הטלת הערובה חוסמת את דרכם ופוגעת בזכות הגישה לערכאות שכן מצבם הכלכלי חמור.

            אשר לסיכויי התביעה טוענים המשיבים כי למנוח נלווה חברו סלאמה אבו גאמוס אשר נעצר והוגש כנגדו כתב אישום המיחס לו עבירה של יציאה ללא היתר בלבד, הוא הורשע ונידון למאסר בפועל של חודש. המשיבים טוענים כי  אותו סלאמה נתן תצהיר לפיו לאחר שנעצר עם המנוח, נותר חייל אחד עמם  אשר שמו פראס והוא אשר ירה במנוח שתי יריות בחזהו.

3.         נקודת המוצא היא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות, מחמת עוניו בלבד (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650א). תקנה 519 לעיל מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, על פי שיקול דעתו, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר.

הכללים להפעלת אותו שיקול דעת נתגבשו בפסיקה  על פי קריטריונים שונים המאפיינים את התובע ונסיבותיו.

ההלכה היא שכאשר מדובר בתובע שאינו מתגורר בתחומי מדינת ישראל ובעקר במדינות לגביהן אין הסדרים מתאימים לאכיפת פסקי דין וגבייתם, ואין לתובע נכסים בישראל מהם ניתן להפרע, גובר אינטרס הנתבע שאם תדחה התביעה יוכל להפרע הוצאותיו מהתובע והתובע מחוייב במתן ערובה.

"על-פי האמור בתקנה 519, רשאי בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. בית המשפט עשוי לעשות שימוש בסמכותו זו, כאשר התובע הינו תושב חוץ, שגביית הוצאות ממנו - אם תפסקנה כנגדו - תהא קשה או בלתי אפשרית (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 900 (1995). בית המשפט איננו מנוע מלשקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו - הן בשאלה האם יש מקום להורות על הפקדת ערובה, והן בשאלה איזה סוג ערובה תופקד ומה גובהה (רע"א 6786/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). (רע"א 6066/00 חאלד אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ", תק-על 2001(2), 154 עמ' 155).

            המדינה טוענת אמנם כי ההלכה היא שאין להזקק בשלב זה לבחינת סיכויי התביעה, אולם כאמור לעיל בית המשפט אינו מנוע מלשקול שיקולים רלוונטים נוספים ובכללם המסכת העובדתית המעידה על סיכויי התביעה כפי שהיא עולה מכתבי הצדדים (ראו למשל בר"ע (חיפה) 1191/04  מדינת ישראל-משרד הבטחון נ' אבו עמרה עלי עבדאללה, תק-מח 2004(1), 7988, עמ' 7991).

המשיבים/התובעים טוענים בכתב התביעה כי המנוח נעצר על ידי חיילי צה"ל ונורה מטווח קצר בחדר החקירות מבלי שהווה איום על חיי החיילים (ס' 9, 10 ו-26 לכתב התביעה). בכתב התשובה שינו גרסתם וטענו כי נורה בשטח, לאחר שנתפס. מכל מקום המשיבים אינם מתכחשים לכך שהמנוח "נכנס לישראל שלא כדין". עם זאת הם טוענים כי עבר לשטח ישראל שכן ביקש למצוא עבודה וכי נורה מטווח קצר מבלי שהווה איום על היורה.

המבקשת אינה מסתפקת בהכחשה כללית אלא מביאה גרסה משלה וטוענת כי בידיה ראיות לכאורה לכך שהמנוח לא היה נער תמים שביקש למצוא עבודה בישראל, אלא מי שבקש להכנס לישראל למטרות פיגוע ונהרג במהלך הסיכול.

4.         ההלכה היא כאמור כי תובע שאינו מתגורר בישראל ואין בידו להצביע על נכסים בישראל מהם ניתן להפרע, יפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. המשיבים לא העלו טעמים המצדיקים סטיה מהלכה זו. ברור המסכת העובדתית בנסיבות המתוארות לעיל כרוכה בעלויות רבות כפי שמפרטת המבקשת, חוות דעת, חקירות פרטיות, הכנת תצהירים, הזמנת עדים והוצאות משפטיות. עלויות אלה נלקחות בחשבון בעת קביעת גובה הערובה.

על בסיס מכלול השיקולים, אני קובעת כי על המשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, בין במזומן ובין באמצעות ערבות בנקאית צמודה שאינה מוגבלת בזמן, על סך 40,000 ש"ח.

5.         אם הערובה לא תופקד בתוך 45 ימים מהיום, תימחק התביעה ללא התראה נוספת.

הערה: החלטה זו ניתנה על ידי כרשמת בית המשפט המחוזי בחיפה.