החלטה בתיק בשא 14153/03 - פסקדין

בפני ערעור על החלטת הנאמן - עו"ד חסן עבאדי, בפש"ר 187/02 (להלן: "הנאמן").

ביום 25/9/03 נתקבלה במשרדי ב"כ המערער החלטת הנאמן שלפיה נדחתה תביעת החוב אשר הוגשה מטעמו, וזאת לאור כך שלא הומצאו לו השיקים המקוריים, אלא הצילומים שלהם, לא הומצאו לו אסמכתאות לנסיבות סיחור השיקים ואסמכתאות לתמורה ששולמה בגין סיחור השיקים (ראה נספח א' ונספח א' 1 להודעת הערעור).

טענות המערער

לטענת המערער טעה המשיב 2 בהתעלמו מפסק דין אשר ניתן כדין על ידי בית משפט השלום בנצרת - ע"י כב' השופט זיאד הוארי בתיק אזרחי 1338/95.

לטענתו פסק הדין ניתן לאחר שהוגשו בתיק כתבי טענות, תצהירים, התנהלו דיונים ולאחר שהושג הסדר פשרה בין הצדדים (ראה נספח ב').

לטענתו טעה המשיב 2 בהתעלמו מכך כי החייב עצמו היה צד ישיר בתביעה שבתיק. ב"כ החייב הוא זה אשר הגיש לבית המשפט את הסכם הפשרה שנחתם על ידי שני הצדדים. ב"כ החייב הוא זה אשר קיבל את אישור בית המשפט למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ואילו עתה מנסה החייב לתקוף מסמך שהוא עצמו ביקש מבית המשפט לאשרו וליתן לו תוקף של פס"ד.

לטענת המערער, התנהגות זו נגועה בחוסר תום לב, הן חוסר תום לב בקיום ההסכם והן חוסר תום לב בניהול הליכים משפטיים ולכן יש לדחות טענות המשיב 2 על הסף.

לטענתו טעה המשיב 2 בכך שהתעלם מהעובדה שבנוסף לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט, החייב היה צד להסכם וכי הסכם זה לא בוטל מעולם; ואף לא נטען על ידי החייב כי היתה עילה כלשהי לביטולו. ההסכם ופסק הדין כל אחד מהם כשלעצמו, יצר עילת תביעה כנגד החייב. לטענתו, הנאמן בהחלטתו חרג מסמכותו, וביטל הסכם מבלי שהיתה לו עילה, סמכות או סיבה מוצדקת לכך.

לטענת המערער, בנסיבות האמורות דחיית תביעת החוב מצידו היתה באה בחשבון אילו "הובאה ראיה שפסק הדין הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין". לטענת העמרער לא הועלתה כל טענה לתרמית, קנוניה או עיוות דין, הקשורה להסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין (ראה רע"א 7945/99 עו"ד גד שילר נ' אלון לוין בפש"ר (תקדין עליון 2000(2) עמ' 994) הנסמך על ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטינגר ואח' פד"י מ"ו (4) עמ' 353 ועל ספרו של שלמה לוין ואשר גרוניס, פש"ר (מהדורה שלישית) 2000, עמ' 236).

התביעה הוגשה בדרך בקשה לביצוע שטר (שיקים שנחתמו על ידי החייב ונמשכו על ידו) לפקודת צד ב' ועל פי תמורה הוא הסב אותם ובחתימתו לתובע שהיה צד שלישי ואוחז כשורה בשיקים.

בתצהירים שהוגשו מטעמו פירט המערער נסיבות סיחורם, כאשר החייב מסר השיקים שמשך לצד ב' וזה העבירם לצד ג', בגין חוב הראשון לאחרון (ראה נספח ג' לתצהיר). מה גם; טענות אלה לא נסתרו על ידי החייב.

לטענת המערער, פעל המשיב בניגוד להוראות תקנה 100 לתקנות פשיטת הרגל עת טען כי הינו דוחה התביעה מאחר ולא קיבל את השיקים המקוריים אליהם מתייחסת תביעת החוב; תקנה 100 קובעת:

"הנאמן ירשום על גבי שטר או על גבי כל מסמך סחיר אחר המשמש יסוד לתביעת חוב של הנושה את סכום הדיבידנד שהוא עומד לשלם, ולמטרה זו חובה על הנושה להציג את המסמכים הללו בפני הנאמן לפי דרישתו, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת".

לטענתו וכעולה מהתקנה הנ"ל, שלב בדיקת תביעת החוב טרם הגיע והוא הדין לגבי המועד להצגת השיקים המקוריים, ואין אף כל חובה בשלב זה להציגם בפני הנאמן. הצגת שיקים מקוריים נדרשת באופן מפורש רק לשלב של חלוקת הדיבינד. קל וחומר כאשר עילת תביעת החוב אינה זקוקה להסתמך על השיקים עצמם, ויכולה היא להתבסס על ההסכם אשר נעשה בין הצדדים, ואשר קיבל תוקף של פסק דין.

המשיב 2 התעלם מכך שצילום השיקים הועבר אליו (במצורף למכתב מיום 14/10/02). כמו כן לטענתו, הנאמן התעלם מהמענה שקיבל במכתב מיום 10/4/03 בו צויין כי השיקים המקוריים הוגשו לבית המשפט. לטענתו, הנאמן אף התעלם מכך שעל פי החומר, ניתן לראות כי השיקים הוגשו מלכתחילה ללשכת ההוצאה לפועל (ראה נספח ד' 1 - ד' 10 לתצהיר).

לפיכך עותר המערער לבית המשפט לקבל את הערעור ולבטל את החלטת המשיב 2 לדחות את תביעת החוב שהגיש ולקבל את תביעת החוב במלואה וכן לחייב את המשיבים בהוצאות הבקשה.

טענות החייב

הנושה הגיש תביעת החוב ע"ס 30,000 ש"ח בגין יתרת חוב בתיק הוצל"פ 8-98-69946-01, בו הוגש לביצוע פסק הדין מיום 1/12/97.

לטענתו כל זה נעשה ללא ביסוס מספיק כמתחייב מפקודת פשיטת הרגל ותקנותיה.

החייב טען כי, הנאמן, לפנים משורת הדין, נתן מספר הזדמנויות לנושה לביסוס תה"ח, אך הוא לא זכה למענה ולשיתוף פעולה.

לטענתו וכאמור בתקנה 93 לתקנות פשיטת הרגל על הנאמן לבדוק כל תביעת חוב ולבחון על מה היא מסתמכת ולהחליט אם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לדרוש ראיות נוספות לה, והנטל על הנושה להוכיח את תביעתו ועליו לסמוך אותה באסמכתאות הנדרשות ובהסברים הראויים כדי לבסס את אמינותה, שכן "לנאמן הזכות והחובה לבדוק את טיב החוב ויסודותיו ולדרוש מהנושה הסבר משביע רצון לגבי נכונות החוב ואמיתותו" (ראה ע"א 65/74 [לא פורסם] וכן ע"א 398/65 כ(1), 401). לטענתו, הנושה לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת אמינות תביעתו, ומשכך בצדק החליט הנאמן לדחותה.