החלטה בתיק בשא 1396/05 - פסקדין

1.         בפני בקשתו של מר גיא לוי (להלן: "המבקש") לחיוב מועדון הכדורגל הפועל חיפה בע"מ באמצעות המפרקים הזמניים (להלן: "המפרקים"/"המנהלים המיוחדים") לשלם לו את ההוצאות שנפסקו לזכותו בפסק הבורר שניתן בעניינו ביום 4.3.04, בסך כולל של 32,175 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום זה ועד למועד התשלום בפועל.

2. בפתח הדברים יצויין, כי החלטה זו דומה במהותה להחלטה שניתנה בעניינו של מר שי הס (בש"א 15384/04) וזאת בשל הדמיון הרב בין שתי הבקשות.

3. הרקע לבקשה זו, הינו הליך בוררות שהתנהל בין הצדדים בפני הבורר עו"ד עדי זרנקין. עניינה של הבוררות תביעתו של המבקש כנגד קופת הפירוק הזמני בגין שני ראשי נזק עיקריים:

האחד, השכר שלא שולם למבקש בתקופת שלושת החודשים שקדמו למינוי המפרקים הזמניים, והשני, אובדן שכרו של המבקש בעונה שלאחר מכן. הבורר נתן את פסק דינו ביום 4.3.04.

בפסק הדין, קיבל הבורר את תביעתו של המבקש באשר לראש הנזק הראשון, היינו: השכר בגין שלושת החודשים שקדמו למינוי המפרקים הזמניים, ודחה את ראש הנזק השני.

בנוסף, חייב הבורר את המשיבה בהוצאות בסך 27,500 ש"ח בצירוף מע"מ, ובסה"כ 32,175. פסק הדין קובע בעניין זה, כדלקמן:

2.1 "התוצאה היא כי אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 282,592 ש"ח כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מירבית החל מ- 15.2.03 ועד מועד תשלומם בפועל, כמו כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע בגין הוצאותיו ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ, יתרת שכר טרחת הבורר בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ תשולם ע"י הנתבעת".

2.2 "פסק בוררות זה ישוחרר כנגד תשלום שכר טרחת הבורר כאמור לעיל, והיה וישא בו התובע, תשיב לו הנתבעת כל סכום שנשא כאמור בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית ממועד תשלומו ועד למועד השבתו".

המבקש שילם את יתרת שכר הבורר בסה"כ 8,775 ש"ח כולל מע"מ ביום 4.3.04 (העתק החשבונית צורף לבקשה).

ביום 7.6.04 פנה המבקש למשיבה בדרישה לתשלום הסכום שנפסק, אך לא נענה עד היום, על כן הוא מבקש כעת מבית המשפט להורות למשיבה לשלם לו סכום זה.

4.         המשיבה טוענת בעניין זה, כי הוצאות הבוררות הינן חלק מכלל החוב ולא ניתן להפרידן ולסווגן בשונה מהחוב הכללי בגינו נוהל הליך הבוררות. בענייננו, טוענת המשיבה, הדברים מקבלים משנה תוקף, שכן אין ומעולם לא היתה כל מחלוקת כי מדובר בחוב עבר. מאחר שהוצאות הבוררות הינן חלק מהליך הבוררות, על המבקש להגיש למשיבה תביעת חוב הנסמכת כאמור על פסק הבורר, לרבות ההוצאות שנפסקו, שכן כל החלטה אחרת יהא בה משום העדפת נושים.

5.         בתשובתו של המבקש לתגובת המשיבים, מבחין המבקש בין פרעון החוב שנוצר טרם מינוי המפרקים הזמניים לבין החוב בגין ההוצאות שחל על המפרקים, שכן הוא נוצר לאחר מינויים. לטענתו, תשלום ההוצאות אינו מהוות העדפת נושים, וזאת מהטעם שהחוב לנושים האחרים הינו חוב הקודם לתחילת הליכי הפירוק, ואילו חוב הוצאות הבורר נוצר לאחר מכן.

6.         לחילופין, טוען המבקש כי אין משמעות למועד היווצרות החוב, האלמנט היחידי שקובע הינו צו בית המשפט שהתיר את הליכי הבוררות לפי סעיף 267 לפקודת החברות. במידה והמשיבים רצו לכלול את הוצאות הבוררות בגדר החוב נשוא התביעה, היה עליהם לבקש זאת במפורש, ובית המשפט היה צריך לתת דעתו בענין זה. משלא עשו כן, כאילו ויתרו על טענתם.

7.         השאלה שבמחלוקת הינה, האם יש לראות את הסכום שנפסק ע"י הבורר בפסק הבוררות כסכום אחד לגביו יהיה על המבקש להגיש תביעת חוב למפרקים (כלומר, ההוצאות הן חלק מפסק הדין ומסכום החוב הכולל), או שמא יש לקבל את עמדת המבקש, אשר לפיה יש לפצל את הסכום שנפסק על ידי הבורר לשניים: החלק האחד עניינו חוב העבר (החוב שנוצר לפני הפירוק), והחלק האחר הינו הסכום שנפסק לטובת הוצאות הבוררות (שהוא, לעמדת המבקש, חוב שנוצר לאחר הפירוק).

הדין קובע יחס שונה בין הוצאות שנוצרו טרם הפירוק לבין הוצאות שנוצרו ע"י המפרק לאחר הפירוק ושתכליתן לאפשר את הפירוק. 

אם ההוצאות הן חלק מחוב העבר ודינן כדין החוב עצמו, יהיה על המבקש להגיש תביעת חוב למפרקים הזמניים (אשר משמשים כיום כ"מנהלים מיוחדים" על פי החלטת בית המשפט מיום 11.4.05). ואולם, אם ההוצאות הן הוצאות שלאחר הפירוק, יש לבחון האם הן נכנסות למשבצת של "הוצאות פירוק". במידה שהתשובה לכך היא בחיוב, זכאי המבקש להגיש בקשה למתן הוראות ולדרוש תשלום הוצאות שנפסקו בבוררות - סכום אשר יתקבל, מטבעם של דברים, מקופת הפירוק (תקנה 66 לתקנות החברות (פירוק)).

8.         על מנת לקבוע באיזו "מסגרת" יש לשבץ את הוצאות הבוררות, יש לבחון תחילה את הדין בעניין "הוצאות פירוק" ומשמעות העדיפות שניתנת לתשלום הוצאות פירוק על פני חובות אחרים.

9.         על פי הדין, הוצאות הפירוק ישולמו לאחר החובות המובטחים ולפני החובות בדין קדימה, אלא אם כן נועדו הוצאות אלה לשם שמירת שלמותם של נכסי החברה או מימושם, ובכך הביאו תועלת לנושים המובטחים.

למעשה קובע סעיף 66 ל תקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 , כהאי לישנא: