החלטה בתיק בשא 13811/04 - פסקדין

בפני בקשת רשות להגן בפני תביעה אשר הוגשה כנגד המבקשים בסדר דין מקוצר, לאחר שבוטל פסק דין שניתן כנגדם ביום 16.02.04, בהעדר הגנה.

העובדות

המשיב הינו בנק, אצלו פתחה המבקשת 1, חברה יצואנית העוסקת ביצור ויצוא של מגבונים לחים (להלן: "כתר"), שני חשבונות עו"ש: ח-ן 594488 וח-ן 130031 (להלן: "החשבונות"), בגינם חתמה כתר על טופס פתיחת חשבון והסכם תנאי עסק כלליים.

המבקשת 2 (להלן: "שבים") הינה בבעלות מלאה של המבקש 3 (להלן: "שרעבי") ובעלת מניות בכתר. שרעבי הינו מנהלה הכללי של כתר ובעל מניות בה.

במהלך השנים חתמו המבקשים 2-5 (להלן וביחד: "הערבים") על ערבויות לטובת כתר, כמפורט להלן:

ביום 27.05.98, חתמה שבים על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב של כתר. ביום 20.04.01, חתם שרעבי על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב של כתר.

ביום 14.01.02, חתם המבקש 4 (להלן: "מחפוד") על ערבות מתמדת מוגבלת בסכום של 500,000 ש"ח לאבטחת כל חוב של כתר.

ביום 29.01.03, חתם המבקש 5 (להלן: "מייזלמן") על ערבות מתמדת מוגבלת בסכום של 2,000,000 ש"ח לאבטחת כל חוב של כתר.

בתביעתו, טוען המשיב כי נכון ליום 19.09.03 (כחודש לפני מועד הגשת התביעה), עמדה יתרת החוב של כתר בחשבונותיה על סך של 3,879,890 ש"ח (להלן: "החוב"), כאשר סכום זה נושא ריבית בשיעור של 14.5%, ועל אף פניות חוזרות ונשנות מטעמו, טרם הסדירו המבקשים את החוב האמור.

טענות המבקשים

לשיטת המבקשים, נהוג כי הלוואות מימון יצוא הניתנות על ידי בנקים, מועברות ליצואן כנגד הצגת שטרי מטען על שם בנק הלקוח, ושטרות אלו מוכרים כבטוחה טובה כדי 85%-100% מערכם. המבקשים טוענים כי בהתבסס על כך התחייב המשיב להעמיד לכתר אשראי כפי שהוסכם מעת לעת, אלא שבסביבות יוני 2003 חדל המשיב, ללא הודעה מוקדמת ושלא כדין, מלהעמיד לכתר את האשראי שהתחייב עליו בסך 3,400,000 ש"ח, ובנוסף סרב לפרוע המחאות רבות שנמשכו על שם כתר. כתוצאה מכך הפכה כתר ללקוח מוגבל, מה שהביא בסופו של דבר לקריסתה המוחלטת.

המבקשים טוענים כנגד המשיב כי ניהל את החשבונות באופן רשלני ולקוי, תוך הפרת חובת הנאמנות לכתר ולערביה, שכן הסניף עימו עבדה כתר הינו סניף קטן וחסר ניסיון בכל הקשור לשירותים הבנקאיים שבנקים נוהגים ליתן ליצואנים, כמו כן לתקופה של כחצי שנה תיפקד הסניף ללא מנהל, והוא נוהל על ידי סגן מנהל צעיר וחסר ניסיון, שהן הוא והן המנהל שמונה אחריו הודרכו שלא כיאות על ידי המשיב.

כמו כן, טוענים המבקשים כי מאחר והמשיב העמיד להם אשראי המבוסס על 68% בלבד מערכם של מסמכי היצוא, ולא כנהוג בתחום, הרי שלמסמכים יוחס ערך לא ריאלי ובשל כך נוצר פער הבטוחות, אשר הוא הגורם להפסקת האשראי על ידי המשיב.

בכל אלו, טוענים המבקשים, הסב להם המשיב נזק כספי, גרם להם להפסד רווח ופגע פגיעה קשה במוניטין של כתר, כאשר נזקים אלו מוערכים על ידי המבקשים בסך של 5,300,000 ש"ח (המבקשים צרפו חוות דעת מטעמם לעניין סכום הנזק), מסכום זה מבקשים הם לקזז את סכום התביעה, שכן לשיטתם, מדובר בהפרת חובה חקוקה של הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, אשר לפי סעיף 15 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), מקים להם את הזכות לתבוע גם לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], דהיינו לתבוע את נזקם שהינו בר קיזוז מכל סכום אותו תובע המשיב.

מכל מקום, טוענים המבקשים כי סכום התביעה איננו נכון, שכן ממנו יש לנכות סכומים שונים אשר הופקדו לחשבונותיה של כתר לאחר הגשת התביעה, בסך כולל של 480,000 ש"ח.

לעניין המבקשים 4-5, ה"ה מחפוד ומייזלמן, טוענים המבקשים כי מדובר ב"ערב יחיד" כהגדרתו בחוק הערבות התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"). חוק הערבות מקים למשיב חובות גילוי רבות במקרה של ערב יחיד, ומאחר ואלו לא מולאו, הרי שלפי סעיף 23 לחוק הערבות יש לפטור את ה"ה מחפוד ומייזלמן מערבותם.

מחפוד עצמו טוען כי מעולם לא התכוון לחתום על ערבות לחובותיה של כתר, אלא אך ורק לשעבד יתרת זכות שהייתה לו בחשבון בסניף המשיב (להלן: "ח-ן 599188") כבטוחה לחובותיה של כתר. לשיטתו, המשיב החתים אותו על כתב ערבות שלא בתום לב, תוך הטעייה והפרת חובות נאמנות וגילוי, ומשכך ממילא יש לבטל את כתב הערבות המיוחס לו.

עוד טוען הוא כי המשיב חילט מחשבונו האמור, ח-ן 599188, שני סכומים המגיעים לכדי 331,867 ש"ח, והעביר אותם לחשבונות כתר, ללא הסכמתו וללא הרשאתו של מחפוד, בעוד שחשבונו שלו נותר ביתרת חובה. לפיכך, טוען מחפוד כי על המשיב להשיב לו סכום זה, או לחלופין, להפחיתו מן הסכום הנתבע ממנו.

דיון

מן המסמכים שבפני והחקירות הנגדיות, עולה כי טענתם העיקרית של המבקשים נסובה סביב שאלת מסגרת האשראי שנתן המשיב לכתר: המבקשים טוענים כי מלכתחילה ניתנה לכתר מסגרת אשראי מצומצמת אשר אינה תואמת את מהותה של החברה, בהיותה חברה יצואנית מתפתחת, ובניגוד לכל הנהוג בשוק הבנקאי בארץ. עוד טוענים המבקשים כי בהמשך הדרך, הייתה בין הצדדים הסכמה שבהתנהגות, של חריגה ממסגרת האשראי בצורה הדרגתית ומבוקרת. לשיטת המבקשים, היה על המשיב להפנות את כתר לאחד מסניפיו הגדולים אשר מתמקצעים בטיפול ביצואנים חלף העמדת מסגרת אשראי נמוכה ומתן אפשרות לחריגות ממנו כתרופה.

אין חולק בין הצדדים כי המשיב אפשר לכתר חריגה ממסגרת האשראי שנקבעה, והמחלוקת עיקרה בשאלה האם עצר המשיב את האשראי של כתר באופן פתאומי, במהלך חודשים יולי אוגוסט 2003, וזאת מבלי לתת הודעה מתאימה לכך זמן סביר מראש? שאז קמה למבקשים טענת הגנה לכאורה.

בחקירתו הנגדית, עונה המבקש 5 בחיוב לשאלתו היחידה של ב"כ המשיב לעניין עצירות אשראי קודמות ואי כיבוד שיקים: