החלטה בתיק בשא 13279/07

המשיב הגיש ביום 13/3/07 תביעה בהליך של סדר דין מקוצר, בה עתר לחייב את המבקשת בסכום של 2,817,770 ש"ח .

בכתב התביעה נטען, כי המבקשת ניהלה חשבונות בנק שונים אצל המשיב, וביניהם חשבון בנק שנועד למימון פרוייקט בנייה בשכונת רמת בית הכרם בירושלים.

המשיב צירף לכתב התביעה העתק של טופס פתיחת חשבון והסכם לניהול חשבון (נספח ג').

המשיב טען כי "מעת לעת" הוא העמיד למבקשת אשראים בחשבון והוציא לבקשתה ערבויות לטובת צדדים שלישיים שהתקשרו עימה במסגרת הפרוייקט. המשיב טען, כי המבקשת שיעבדה את זכויותיה בפרוייקט לצורך הבטחת התחייבויותיה כלפיו (נספח ד' לכתב התביעה). 

לטענת המשיב, לאחר שהמבקשת מכרה את כל זכויותיה בפרוייקט, נותרה יתרת חוב בחשבון העובר ושב בסכום של 3,977 ש"ח, ובנוסף קיימת יתרת חוב בגין פיגורים בהלוואות בסכום של 2,813,793 ש"ח. המשיב צירף פלט מחשב המתיימר להעיד על סכום החוב (נספח ה' לכתב התביעה).

המשיב טען, כי הדוחו"ת הכספיים של המבקשת עצמה משקפים ומבססים את קיומם של חיובים בסכומים האמורים (נספח ו' לכתב התביעה).

בבקשה הנוכחית, עתרה המבקשת למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולהורות על העברת ההליך למסגרת של סדר דין רגיל. לטענת המבקשת, המשיב לא צירף לכתב התביעה את הסכמי ההלוואות הספציפיים הקשורים לחוב הנטען, וכן לא צירף נתונים עדכניים לגבי סכום החוב העדכני ושיעור הריבית.

המשיב טען בתגובתו כי קיימת דרישה מינימלית בכל הנוגע להיקף המסמכים הנדרשים לשם בירור הליך בסדר דין מקוצר, והתובע בסדר דין מקוצר "יוצא ידי חובתו" בצירוף יתרה סופית בלבד של החוב לכתב התביעה. לטענתו, כפירת המבקשת בנתונים כלשהם שצורפו לכתב התביעה, אינה מצדיקה את מחיקת הכותרת.

תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), מאפשרת לנקוט בהליך של סדר דין מקוצר כאשר מדובר בתביעה על סכום כסף קצוב, מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהם ראיות בכתב.

אמנם, הפסיקה הקלה באופן משמעותי עם התובע, וקבעה כי ניתן להסתפק בראשית ראייה לקיומו של החוב הנטען (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, מה(3) 188), אך אין משמעות הדבר שניתן להתעלות מעל הדרישה התחיקתית המפורשת, לפיה יש לבסס תביעה בסדר דין מקוצר במסמך כתוב המעיד על עצם קיומה של החוזה או ההתחייבות, בגינם נתבע החוב.

כך לדוגמה, נקבע כי כאשר במסמכים שצורפו לתביעה אין שום רמז לקיומם של חוזה או התחייבות, אלא רק אינדיקציה להעברת סכומי כסף לנתבע, הרי שאין המדובר בראשית ראייה ויש להורות על מחיקת כותרת (בר"ע (תל אביב יפו) 2019/02 אשיש מאטה נ' יורם לוי (מאגר נבו)).

המשיב צירף לכתב התביעה הסכם תנאי אשראי מיום 1/5/00 וטופס פתיחת חשבון מיום 28/5/00 הנוגעים לחשבון הבנק הרלבנטי, אך קשה להסיק מהם מהי המטרה שלשמה ניתן האשראי למבקשת, וממילא לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי הוא ניתן לצורך מימון פרוייקט הבנייה בירושלים.

לעמימות זו מתווספת תהייה מסויימת. המשיב צירף לכתב התביעה אגרת חוב מיום 26/6/96, ללא הגבלה בסכום, במסגרתה שועבדו זכויות המבקשת הקשורות לפרוייקט לטובת המשיב (נספח ד'), וייחס אותה להבטחת התחייבויות המבקשת כלפיו.

מכאן, כי קשה להבין מהו הרצף הכרונולוגי של המסמכים הרלבנטיים. על פני הדברים, אין זה הגיוני שהסכם תנאי אשראי ייערך מספר שנים לאחר חתימתה של אגרת החוב שבה שועבדו זכויותיה של המבקשת בגין אותו אשראי, אך משום מה, זוהי התמונה העובדתית המתקבלת למקרא סעיפים 3-5 לכתב התביעה.

בתגובתו הלקונית למדי של המשיב, לא מצאתי תשובה לתהייה זו.

במצב דברים זה, אין הסכם מסויים שניתן לייחס אליו את החוב הנטען.

לשיטת המשיב, ההסכם משנת 2000 הוא שיוצר את חבותה העקרונית של המבקשת, אך כאמור, עמדה זו נסתרת על ידי קיומה של איגרת החוב משנת 1996, שנערכה במפורש לשם הבטחת התחייבויותיה של המבקש בכל הנוגע למימון הפרוייקט.

אני סבור, כי עמימות זו משליכה על עצם האפשרות לנהל את ההליך במתכונת של סדר דין מקוצר, ואין המדובר רק בנקודה עובדתית העשוייה לחזק את טענות ההגנה של המבקשת.  

 לא ניתן להגמיש עד אין קץ את הוראת תקנה 202(1)(א) לתקנות ולקבוע כי התביעה מבוססת על הסכם כלשהו, שעה שלא ברור כלל מהו אותו הסכם.