החלטה בתיק בשא 13130/07

המבקש הגיש ביום 8.1.07 תביעה כספית כנגד החייב לבית משפט השלום בפתח תקווה, במסגרת ת"א 1052/07 (להלן: "התביעה").

בבקשה זו הוא עותר למתן הצהרה, שלפיה התביעה היא "חוב שנוצר במרמה או חוב שאינו בר תביעה בהליכי פשיטת רגל, וניתן להגישה ללא נטילת רשות מבית משפט נכבד זה". לחלופין, עותר המבקש למתן רשות להמשיך בהליך התביעה. 

החייב, הכנ"ר והנאמן לביצוע הסדר הנושים מתנגדים לבקשה.

ההליכים בתיק הפש"ר נפתחו בבקשת החייב לאישור הסדר נושים, בהתאם לסעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה"), עוד במרץ 2003. ביום 23.3.03 ניתן צו עיכוב הליכים. ביום 7.10.03 מונה עו"ד יונה לוברט כנאמן לביצוע ההסדר, שאושר על ידי בית המשפט. לנאמן הוגשו מספר תביעות חוב. המבקש לא הגיש תביעת חוב כלשהי.

חלקו הארי של סכום ההסדר שולם על ידי החייב; לנושים שתביעות החוב שלהם אושרו חולקו דיבידנדים; ביצוע ההסדר מצוי בשלביו הסופיים ביותר.

מההתכתבות בין ב"כ החייב לב"כ המבקש ברור, כי המבקש יודע, מאז מרץ 2004 כי החברה, שלה מסר המבקש לטענתו שיקים "כפולים", שהיה עליה להחזירם לו ולא להפקידם או לסוחרם, נמצאת בפירוק, ומאז אוקטובר 2004 שהחייב עצמו מצוי בהליך של הסדר נושים. תביעתו לבית משפט השלום (ובעקבותיה הבקשה לבית משפט של פשיטת רגל) הוגשה רק בעבור מספר שנים.

צודקים המבקשים בטיעונם, כי אין כל הצדקה לשיהוי זה. ביצועו של ההסדר התקדם בינתיים והגיע כמעט לסיומו. כל שינוי כעת יפגע לא רק בחייב אלא גם בנושים ובאינטרסים כלליים של בטחון, וודאות וסופיות.

ראו והשוו: בש"א (מחוזי י-ם) 5752/07 חב' אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתנה ביום 12.7.07): "המבקשים לא המציאו תשובה משכנעת לטענת המשיב הנוגעת עם שיהוי. אמנם, החלטת בית המשפט בדבר מינוי כונס הכנסים ניתנה ביום 4.3.07 והמבקשים ערערו על כך לפני בית המשפט העליון ועתרו לבית המשפט  של פש"ר לעיכוב החלטתו בעניין מינוי כונס הנכסים, אולם ההליך עצמו מתנהל מזה כשנתיים ימים. המבקשים המתינו עד לשבריר שנייה שלפני הסיום ואז פנו לבית משפט זה. עמד לרשות המבקשים שפע פנאי לנקוט בהליך זה, ומאחר שטענותיהם הנן בסיסיות, יורדות לשורש העניין ואין בהן משום חידוש שנולד זה לאחרונה, היה מקום, ואף חובה, לפנות לבית המשפט בבקשה זו לפני חודשים רבים ולא להניח למשיב לפעול לתומו, במסגרת הליכי הכינוס,  ולהניח לפניו מכשול בקצה המסלול..." (פסקה 16).

די בטעם זה לבדו כדי להצדיק את דחיית הבקשה למתן היתר להמשך ניהול התביעה.

למעשה, ההסדר הדיוני שהושג בבית משפט השלום בפתח תקווה מדבר אך על פניה לקבלת היתר כזה, כך שניתן היה לסיים כאן. עם זאת, המבקש שב וטען גם בפניי, כי כלל לא נדרש היתר כזה. אתייחס קצרות גם לטיעון זה.

המדובר בתביעה כספית, על סך של 104,220 ש"ח. המבקש טוען שם כי החייב רימה אותו בכך שעשה שימוש בשתי סדרות של שיקים שהמבקש מסר לו, למרות שהבטיח להחזיר לו את השיקים ה"ישנים". בכך, על פי הנטען, שילם המבקש פעמיים בגין אותה עבודה (התקנת מערכת חימום בחממת פרחים), שאותה הזמין מחברת "המבער", באמצעות החייב.

המבקש טוען כי אין המדובר בחוב בר תביעה הואיל ואינו נובע מהתחייבות חוזית ובכל מקרה נוצר החוב במרמה.

ראשית יש להדגיש, כי חובתו של נושה להגיש תביעת חוב במועד עומדת בפני עצמה, גם אם סבור הנושה כי תביעתו אינה ראויה כלל להתברר בפני בעל התפקיד. בנסיבות אלו, על הנושה להתכבד ולהגיש לבעל התפקיד את תביעת חובו, במועד. 51293כאשר נמנע הנושה, מטעמיו שלו, מהגשת תביעת חוב במועד, הרי שהתוצאה הינה אובדן זכותו המהותית להגיש תביעת חוב, קרי, אובדן זכותו להפרע ולקבל דיבינד כלשהו מקופת הפש"ר (בש"א (מחוזי ת"א) 22509/03 סולמות חגית (1990) בע"מ נ' מירון; ניתנה ביום 1.3.04).

כידוע, לפי ההגדרות אשר בסעיף 1 לפקודה, "חוב בר תביעה" הוא "כל חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתבעם בפשיטת רגל". "חבות" מוגדרת כ"התקשרות, התחייבות, הסכמה או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא, עמן או עם הפרתן, לתשלום כסף או שווה כסף... והוא - אף אם סכום החבות אינו קצוב או לא ניתן להיקבע לפי כללים מוגדרים...".

זוהי הגדרה רחבה ביותר, ומגמת הפסיקה היא מגמה מרחיבה גם כן. יתרה מכך, גם לשיטת המבקש, מדובר בהבטחה מצד החייב (שפעל במסגרת חברתו) להחזיר לידיו מספר שיקים, שנמשכו לפקודת החברה. עצם "צביעת" הסיטואציה בכינוי "תרמית" אין די בה. ראו לוין וגרוניס, פשיטת רגל, עמ' 218: "מערכת עובדתית אחת עשויה להצמיח עילות חלופיות, חוזיות או נזיקיות מחד או מעין חוזיות ונזיקיות מאידך. בשני המקרים נפסק שהנושה רשאי לתבוע את חובו על יסוד העילות שאינן נזיקיות. חבות לתשלום סכום כסף בלתי קצוב המבוססת על עילה חוזית היא בת תביעה בפשיטת רגל; לענין זה נטיית הפסיקה היא להרחיב את תחום החובות בני התביעה. כך, למשל, נפסק שרשאי נושה שהונע על ידי החייב בתרמית להתקשר עמו בחוזה לתבוע בפשיטת רגל". אין המדובר, אפוא, ב"תביעת נזיקין".

מכל מקום, הסמכות לעכב הליכים, ומכאן גם למתן היתר לנקוט בהם, קיימת ונדרשת. בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 740 - 741 (2001) נקבע כי: "ההבדל בשלב שבו מצויים הליכי פשיטת רגל - לפני צו כינוס או אחריו - משליך על השאלה מיהו בית ^-המשפט המוסמך להחליט בשאלת עיכוב ההליכים ומהו היקף שיקול ^-הדעת הנתון לו לעניין זה. בשלב שבטרם צו כינוס עשוי בית ^-משפט הדן בתובענה או בית ^-משפט של פשיטת רגל, להורות על עיכוב הליכים כאשר המטרה העיקרית היא לאפשר הסדר תשלום חובות החייב, העשוי לייתר מתן צו כינוס ולקטוע את המשך הליכי פשיטת הרגל. סמכות בית ^-המשפט של פשיטת רגל היא כללית לגבי כלל ההליכים המתנהלים נגד החייב בעוד סמכות בית ^-המשפט הדן בתובענה מוגבלת לעניין הנדון בפניו. לאחר מתן צו הכינוס תכלית העיכוב שונה. בשלב זה כבר הוכח כי החייב ביצע מעשה פשיטת רגל, והמשך הליכי פשיטת הרגל נועד להבטיח כי הנושים יקבלו את המגיע להם על בסיס שוויוני בהליך שימזער ככל הניתן את העלויות הדיוניות. המגמה היא למנוע מצב שבו נושה זריז, המקדים נושה מתמהמה, יזכה בנתח גדול יותר מנכסי החייב ולחסוך בהוצאות הכרוכות בניהול משפטים יקרים הגורעות מהמאסה, המוגבלת בלאו הכי, של נכסי החייב העומדים לחלוקה. תכליות אלה הן העומדות ביסוד העיקרון כי בשלב זה יעוכבו התביעות התלויות ועומדות שהגישו הנושים לבתי ^-המשפט, למעט במקרים נדירים וחריגים שבהם המשך ניהול התביעות הותר, ותביעות חדשות לא תוגשנה אלא בכפוף לרשות מיוחדת. בשלב זה של הליך פשיטת הרגל בית ^-המשפט של פשיטת רגל הוא בעל סמכות ההחלטה בעניין מתן היתר לדיון בתביעה בהליך רגיל - בין שמדובר בהמשך דיון בתביעה קיימת ובין שמדובר בהגשת תביעה חדשה. בידי בית ^-משפט זה הכלים ומכלול הנתונים הרלוונטיים שיש לשוקלם ולהעריכם לצורך מתן החלטה אם להתיר, בבחינת יוצא מן הכלל, בירור תובענה בבית ^-משפט על ^-פי הסדר הרגיל" (ההדגשה שלי - א.ז.).

כאמור, אין להתיר, בנסיבות העניין, "הארכת מועד עקיפה" ואין הצדקה למחול על השיהוי, בשל הפגיעה באינטרסים פרטיים וכלליים אחרים.

הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות החייב, הנאמן והכנ"ר בסך 2,500 ש"ח לכל אחד.

ניתנה היום כ"ב בשבט, תשס"ח (29 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.