החלטה בתיק בשא 1301/03

1.         עניינה של הבקשה שבפניי בביטול הענקה, על-פי סע' 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"מ-1980 (להלן: הפקודה).

            ר  ק  ע:

2.         נגד גב' לאה ישעיהו (להלן: החייבת) ניתן ביום 22.4.02 צו כינוס נכסים, וביום 4.11.02 היא הוכרזה פושטת רגל.

3.         ביום 11.10.00 נרשמה במרשם המקרקעין העברת זכויות החייבת במחצית מדירת מגורים ברח' ברודי 6, ירושלים (להלן: הדירה) ע"ש בנה (להלן: המשיב). ההעברה נעשתה במסגרת עסקת מכר ללא תמורה, על-פי תצהירים שנחתמו ע"י הצדדים לעסקה ביום 20.7.00.

            כ"כ נרשמה במרשם המקרקעין הערה לפיה קיימת על זכותו של המשיב בדירה זכות קדימה לאביו - הוא בעלה של החייבת, שהדירה שימשה למגוריהם המשותפים עד שזו עזבה את בעלה ועברה להתגורר עם בנה המשיב.

4.         לטענת הנאמן על נכסי החייבת בפש"ר  (להלן: הנאמן), דינה של העסקה דנן להתבטל מכוח הוראות סע' 96 לפקודה משזו בוצעה תוך פחות משנתיים ממועד פשיטת הרגל, שלא בתום לב וללא תמורה בת ערך.

5.         באשר לתום הלב טוען הנאמן כי עובדת היותו של המשיב בנה של החייבת משליכה לענין תום הלב שלו. לטעמו יש לאמץ לענין ילדיהם של פושטי רגל את הכלל שנקבע לענין בני זוגם, הקובע חזקה כי הם יודעים על קשייהם הכלכליים; מה גם שבענין דנן הוכחו יחסי קרבה  בין המשיב לאמו, תוך ששיכן אותה בביתו ודאג למחסורה משזו עזבה את בעלה, עוד קודם לעריכת התצהירים.

עוד הפנה הנאמן לתצהירה של החייבת, שהוגש בתמיכה לבקשה למתן צו כינוס נכסים נגדה, בו ציינה כי בני משפחתה ידעו כבר בשנת 1997 כי אחיה החתים אותה על התחייבויות שונות ורכש על שמה נכסים, וכי היא שקועה בחובות שמקורם באותם נכסים שנרכשו על שמה בתמורה להלוואות שנלקחו על שמה, אותן לא יכלה לפרוע.

6.         לענין העדר התמורה מפנה הנאמן לתצהירים שנחתמו ע"י המשיב והחייבת (להלן: המשיבים), בהם צויין מפורשות כי העברת הדירה נעשתה "ללא תמורה". לטענתו יש לדחות את טענת המשיבים לפיה בתמורה לזכויות שהעבירה החייבת למשיב בדירה, הוא דואג למחסורה מאז עזבה את בית בעלה - טענה שהועלתה לראשונה במסגרת הבקשה להכרזתה פושטת רגל. בהקשר זה נטען ע"י הנאמן כי לא ניתן לראות בדאגה למחסורה של החייבת משום תמורה, היכן שקיימת הן חובה מוסרית והן חובה חוקית על ילדים לפרנס את הוריהם, כשאלה אינם יכולים לפרנס את עצמם. מה גם שחובת הבעל לזון את אשתו קודמת לחובת הבן וכל עוד לא הושלמו הליכי הגירושין לא פקעה חובתו זו.

עוד הצביע הנאמן על "המאזן" שנוצר בעקבות העסקה הנטענת: קודם לעסקה, היו בידי החייבת זכויות במחצית הדירה ובעלה דאג לפרנסתה ומזונותיה. לאחר העסקה היא נותרה ללא הזכויות בדירה, ללא מזונות מבעלה, כשפרנסתה על בנה.

מכל מקום, נטען שאפילו הוכחו טענות המשיב לענין התמיכה בחייבת, אין בכך כדי להוות "תמורה בת ערך", כנדרש לפי סעיף 96 לפקודה.

7.         לענין נטל ההוכחה טוען הנאמן כי אמנם נטל השכנוע הראשוני להראות כי בעסקה לא מתקיימים תום לב ותמורה כמתחייב, חל על הנאמן, ואולם נטל זה הינו קל, ובהתקיימו עובר נטל הבאת הראיות לסתור לכתפיו של המשיב. לטעמו המסכת הראייתית שהובאה על-ידו אינה מותירה ספק כי יש לבטל את העסקה, אולם אפילו נותר ספק כלשהו, היה על המשיב הנטל לסתור את הראיות שהובאו ע"י הנאמן. דבר שלא נעשה.

8.         המשיב, בתשובתו לבקשה, טען כי העסקה בוצעה בתמורה ובתום לב. לטענתו לא ידע על מצבה הכלכלי הקשה של אמו - החייבת, ועל חובותיה, עד ליום 7.2.02, מועד בו ניתן פסק דין בתיק ביה"מ לענייני משפחה (בו נקבע כי ההתחייבויות שנטל אחיה של החייבת בשמה, ושהם הגורם לחובותיה ולבקשה לפש"ר שהוגשה נגדה, הינם שלה).

עוד נטען ע"י המשיב כי בין הוריו שרר למעשה משטר של הפרדה רכושית מימים ימימה, וכי אף שמחצית הדירה נרשמה ע"ש האם, הכספים ששימשו לרכישתה  מקורם בדירה שהיתה בבעלות האב לבדו ושלא חל עליהם משטר איזון המשאבים. לענין התמורה נטען כי אך לצרכי מס דווח לרשויות על העברת הזכויות "כעסקה ללא תמורה", שכן התמורה שקיבלה החייבת בגין העברת זכויותיה למשיב היתה ועודנה החבויות שלקח על עצמו לפרנס אותה ולהקצות לה קורת גג לראשה משעזבה את בית בעלה בחוסר כל.

בהקשר זה נטען כי המשיב סבר תחילה שהאם תשוב לביתה, לחיות עם בעלה, אך לאחר שהסתבר כי אין בדעתה לעשות כן "הוחלט על העסקה של העברת הזכויות כנגד התחייבות הבן לזון את אמו, לדאוג למחסורה ולקורת גג מעל ראשה"(פסקה 10.4 לתגובת המשיב).

9.         המשיב נתלה בפרשנות למונח "תמורה בת ערך" המובא בספר "פשיטות הרגל" לש' לוין וגרוניס (מה' 2 עמ' 319), לפיה תמורה יכולה להינתן לא רק על דרך מתן נכסים מוחשיים, אלא גם בדרך אחרת, כדוגמת ארכה לתשלום חוב, או הימנעות מהגשת תביעה. על כן, כפי שנאמר שם, לפי הפסיקה שהתגבשה באנגליה, לצרכי סע' 96 לפקודה תמורה בת ערך אינה תמורה במשמעות הטכנית בדיני החוזים, ואין צורך לשקול את שקילותה.

לטעמו התמורה שניתנה על-ידו כוללת דמי שכירות חודשיים שאותם היה על האם לשלם אילמלא התגוררה בביתו - בסך 2,500 ש"ח, ריהוט וכלים שונים בסך 9,330 ש"ח, חשבונות מים, חשמל, טלפון וועד בית - בסך 400 ש"ח לחודש, ומזון בסך 1,600 ש"ח לחודש. סכומים אלה מצטברים לטענתו, ובמשך 5 שנים הם מגיעים ל-60,000 דולר.

מוסיף המשיב וטוען שאילמלא זן את אמו, היה עליה לזון עצמה מנכסיה, והיה על הנאמן להפריש לה לצרכי מחייתה. לפיכך, לטענתו, אם תתקבל בקשת הנאמן לבטל העסקה הוא זכאי להחזר הסכומים שהוצאו על-ידו כאמור.

10.       עוד נטען ע"י המשיב כי הזכויות שהועברו לו, אף שהיו רשומות ע"ש החייבת במרשם המקרקעין, שייכות למעשה לאביו, וכי ההעברה נעשתה במסגרת הסכמה בין המשיב לאביו לפיה הוא יזון ויפרנס את האם שעזבה את הבית, כנגד ויתור האב על טענתו לזכויות גם במחצית זו הרשומה ע"ש האם.