החלטה בתיק בשא 12387/08

בפניי בקשה אשר הגיש, עו"ד שחר הררי (להלן:" הנתבע" או "המבקש") לדחיית תביעתן של נצבא חברה להתנחלות בע"מ ומשגב חברה להשקעות בע"מ (להלן:" התובעות" או "המשיבות"), מחמת העדר סמכות עניינית.

רקע

הנתבע הינו עו"ד, אשר ייצג קבוצה של תובעים בתובענה, שהוגשה כנגד התובעות בביהמ"ש המחוזי בת"א, כאשר התובענה אושרה כתובענה ייצוגית.

ביהמ"ש המחוזי שקיבל את התביעה הייצוגית, פסק בין היתר במסגרת פסק דינו, כי התובעות (הנתבעות שם) ישלמו לנתבע (ב"כ התובעים שם)  שכ"ט בסך 200,000 ש"ח וכן חייב אותן לשלם הוצאות משפט בסך 42,000 ש"ח.

ביום 11.2.04 שילמו התובעות לנתבע סך כולל של 278,000 ש"ח (הסכום הכולל יקרא ביחד להלן: "הסכום").

התובעות ערערו על פסק הדין לביהמ"ש העליון וכך עשה גם הנתבע שערער בערעור שכנגד על סכום שכ"ט שנפסק לו.

ביום 14.12.06 ניתן פסק דין של ביהמ"ש העליון, אשר מבטל את הקביעות של הפסק דין בביהמ"ש המחוזי, משמע לטענת התובעות, בית המשפט העליון קיבל את ערעורן ביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ומנגד דחה את ערעור הנתבע.

התובעות טוענות, כי לאור פסק הדין של בית המשפט העליון הן זכאיות להשבה של הסכום ששלום על ידן לנתבע.

הנתבע טען כי בפסק הדין של בית המשפט העליון, אין קביעה פוזיטיבית המבטלת את פסיקת בית המשפט המחוזי לעניין שכר הטרחה שנפסק לו, ולפיכך משמעות הדבר כי הערעור לעניין זה לא התקבל ולפיכך הוא אינו צריך להשיב  את הסכום שקיבל.

מכאן התביעה שהגישו התובעות להשבת הסכום ששולם לנתבע על פי פסיקת בית המשפט המחוזי. 

טענות הצדדים

הנתבע טוען, כי הסמכות לדון בשאלת שכה"ט וההוצאות אשר נפסקו לטובת הנתבע הנה בסמכות ביהמ"ש העליון, אשר דן בערעור שהוגש על פסק הדין של כב' השופטת גרסטל, שהוא ביהמ"ש אשר דן בתובענה הייצוגית, בחן את תרומתו, פועלו והשקעתו של הנתבע, ובחר שלא לבטל את מלוא קביעותיה של כב' השופטת גרסטל.

לטענת הנתבע, בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006 הסמכות להורות על שכר טרחתו של העו"ד המייצג תובעים, מוקנית לביהמ"ש הדן בתובענה הייצוגית.

עוד מוסיף הנתבע, כי לצורך פסיקת, שכר הטרחה של עו"ד בתביעה ייצוגית וגם לעניין השבתו של שכ"ט, נדרשת הכרעה אופרטיבית. שאלת שכה"ט עו"ד בתביעה ייצוגית, אינה מותנית דווקא, בתוצאת ההליך, אלא בטיפול בתובענה הייצוגית, ונדרשת הכרעה וקביעה מפורשת של ביהמ"ש המוסמך בעניין.

עוד טוען הנתבע, כי ככל שהדבר נוגע לתובענה ייצוגית, הרי שביהמ"ש הדן בתובענה הייצוגית, רשאי אף לפסוק לעוה"ד המייצג, שכה"ט, בעד הטיפול בתובענה, כשהוא אינו מתנה הכרעה בתובענה לטובת הקבוצה, משמע גם אם לקוחותיו של הנתבע לא זכו בסופו של דבר בתובענה, אין זה אומר שבית המשפט לא היה זכאי לפסוק לו שכ"ט כפי שאכן פסק, וזה כאמור לא בוטל בהחלטת בית המשפט העליון.

התובעות טוענות, כי הסעד שהן מבקשות בכתב התביעה הינו סעד להשבת סכום כספי, שסכומו הוא בתחום סמכותו של ביהמ"ש זה.

עילת התביעה הינה מכוח דיני ההשבה, שהרי הנתבע קיבל מהתובעות תשלום כשכ"ט והוצאות, שנפסקו לחובתן ביום 5.2.04, עפ"י פסק דין של ביהמ"ש המחוזי.

ערעור שהגישו התובעות על פסה"ד המחוזי, התקבל בביהמ"ש העליון, ועם קבלת הערעור נתבטלה זכותו של המבקש לכספים ששולמו לידיו.

לטענת התובעות, שכ"ט והוצאות שנפסקו בערכאה נמוכה, ושולמו על פי מה שנפסק, יש להשיבם למשלם משנתקבל הערעור על החלטת הערכאה הנמוכה, גם אם לא נאמר בעניין זה דבר במפורש במסגרת פסק הדין של ערכאת הערעור.

התובעות מוסיפות, כי אין יסוד לטענת הנתבע, לפיה חלות במקרה דנן הוראות חוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006, שכן פסק הדין במחוזי ניתן ביום 5.2.04, בטרם נכנס לתוקפו החוק. לכן, על פסיקת שכ"ט והוצאות בתובענה שנדונה בביהמ"ש המחוזי, לא חלו הוראות החוק.

התובעות טוענות, שתוצאת הערעור הייתה שהתובענה הייצוגית נדחתה ועל כן ביהמ"ש העליון לא דן כלל בפסיקת הוצאות ושכ"ט בתובענה הייצוגית, ואף קבע כי נשמטה הקרקע לקיומו של דיון כזה.